עובדה שקראתי: "תאונות דרכים הן אחד הגורמים המובילים לפציעה, נכות ומוות בישראל. זוהי עובדה ידועה יחסית. נתון פחות ידוע הוא, שכ-80% מכלל התאונות נגרמות כתוצאה מהגורם האנושי".
מפחיד. כמה מפחיד שאתה או את קמים בבוקר. שותים קפה (או לא שותים, תלוי אם קמתם בזמן). נשיקה לבן זוג ולילד. יורדים למטה, מוציאים מפתח מהתיק. פותחים את הדלת של יונדאי, סיטרואן, מאזדה או מיצובישי פג`רו. נכנסים לתוך האוטו ומניעים. לא יוצאים לפעולת קומנדו. לא ספורט אתגרי, קפיצת בנג`י או צניחה חופשית. אז למה, למה, למה יוצאים כרגע מהחניה ולא יודעים אם תחזרו הביתה בערב. למה זה צריך להיות ככה? הרי זה חיים. בריאות, משפחה, חיים שלנו. חיים שמשליכים לכל הרוחות בגלל רגע של אגו. רגע של לחיצה קטנה שהיא טיפה, רק טיפה יותר מדי. רגע של "לי זה לא יקרה". לא רוצה לשמוע על תשתיות לא טובות, הכבישים בארץ לא רעים בכלל. לא רוצה לשמוע על צפיפות יתר בדרכים, עם כל הכבוד תל אביב היא עדיין לא מטרופוליטן בגודל של מדריד. גורם אנושי. 80% מכלל התאונות. באמת מפחיד.
בעלי עבד בעמותת "אור ירוק" במשך ארבע שנים. עמותה שעשתה עבודת קודש בדבר הסברה בקרב בני הנוער שמוציאים רישיון. העמותה צמצמה מאוד את פעילותה (וגם את בעלי....) לפני כעשרה חודשים. כי רוב המימון שלה בא מאדם פרטי ומה לעשות שגם עליו המשבר כנראה השפיע והוא צימצם את ההוצאות. ומדינה לא חשבה לנכון להרים את הכפפה. אבל לא זה נושא הרשימה. אולי בהמשך אבקש מבעלי לתרום מהניסיון שלו ולכתוב כמה מילים על מניעת תאונות דרכים. אני רוצה לספר כאן רק כמה סיפורים מיניסיוני האישי.
בשנת 2000 בעלי (שאז עוד לא היה בעלי) ואני נסענו לטיול בספרד. שבועיים עם רכב שכור, קילומטראז` מטורף ומהירות של 150 קמ"ש לפחות בכביש מהיר. ותאונה אחת לא ראינו. הנה שתי דוגמאות קטנות שדרכן אנסה להסביר מה זה תרבות נהיגה. דבר שלצערי כמעט ולא קיים בארץ.
משום מה רמזורי פניות בספרד היו מאוד נמוכים. אם אתה רכב ראשון בשורה, אין סיכוי שתראה את הרמזור. על מה חשבו הספרדים כשתלו אותם אין לי מושג. אבל בעלי, בתור נהג ישראלי (אז - לא כל כך מנוסה) לא דאג. עמדנו ראשונים בשורה. לא נורא, אם לא נראה את הרמזור, הרכבים מאחור כבר ידאגו להראות, יותר נכון להשמיע לנו. לפעמים גם בקולות רועמים, תוך שימוש בפולקלור עממי. הרי ככה זה בארץ, כולם יודעים שזמן התגובה זה בדיוק הזמן שעובר בין הרגע שהרמזור מתחלף לצהוב לרגע שבו הרכב מאחוריך מתחיל לצפור בחוסר סבלנות. אבל ראו איזה פלא. בספרד זה לא ככה. אף אחד לא צפר. אנחנו עומדים ברמזור, לפי הזמן שעבר, הרמזור הספיק להתחלף לפחות פעמיים, מאחורינו תור של מכוניות ואף אחד לא צופר. באמת לא ברור. אז בעלי התכופף בכיסא הנהג, ראה את הרמזור מתחלף שוב לירוק ואז נסע. וכולם נסעו בשקט מאחורינו. לא יודעת, כנראה בצד ההוא של הים התיכון חמי מזג פחות חמים...
נסענו לעיר סלמנקה, הממוקמת ליד נהר טורמס. מקום מדהים ביופיו. בכניסה לעיר עברנו בגשר שעובר מעל הנהר היפיפיה ובאמצע הנהר - אי קטן וירוק על רקע עיר גדולה. מחזה מדהים, פשוט "דורש" הנצחה בתמונה. המהירות מעל מאה קמ"ש... אני רוצה לצלם, אבל אין מקום לעצור, הכביש דמוי איילון רק קצת הרבה יותר גדול. אבל הנהר, האי, כל כך יפה!.. ואז נזכרנו שאנחנו "טוריסטו סטופידו" (תיירים מטומטמים") ולכן מותר לנו הכל. בעלי האט, כמעט עד העצירה המוחלטת כדי שאוכל לצלם. תדמיינו לעצמכם שאתם עוצרים באמצע איילון. עזבו, אל תדמיינו, זה לא בריא, לא לגוף ולא לנפש. ובאיילון של סלמנקה - כלום. הרכבים מאחורה פשוט עצרו בשקט ביחד איתנו וחיכו שאסיים את הצילומים שלי. כנראה הם רגילים ל"טוריסטו סטופידו" שנעמדים דום בכניסה לעיר היפיפיה שלהם. אז צילמתי כמה תמונות, נפנפנו לנהגים הסובלנים לשלום והמשכנו את הנסיעה.
ועכשיו שני סיפורים מחוויית הנהיגה שלי בארץ. קודם כל, חייבת לציין שנהגת אני לא משהו. יש לי שלוש שנים רישיון ואולי שלושים שעות וותק על הכביש במצטבר. מזל שלי שכל מה שאני צריכה נמצא בקרבת הבית שלי. מה הנסיעות שאני עושה? לעבודה - נסיעה של שלוש דקות. לקוסמטיקאית שלי - נסיעה של עשר דקות. אה, והספרייה שלי - להחליף ספרים פעם בכמה שבועות - זאת נסיעה ארוכה של רבע שעה. הנסיעה הבין עירונית היחידה שהייתי עושה וגם זה כשבעלי יושב לידי - עשרים וחמש דקות להורים שלי. האמת הייתי מסתדרת גם בלי רישיון, עשיתי אותו בגיל שלרוב האנשים כבר יש ותק של 10 שנים על הכביש ושיהיה בעיקר למקרה חירום. שוב - מזל שלי שאני לא צריכה לנהוג הרבה, כי לנהוג אני מפחדת. לא מעצמי, לא מתפעול הרכב, זה עובד מצוין. מפחדת מנהגים אחרים. כי אפילו נסיעה של שלוש דקות לעבודה שלי הופכת לפעמים לנסיעת הישרדות. איפה "הישרדות-3" עכשיו, בפיליפינים? אני לא רואה, אבל שמעתי ב"שיחת קולר" שהם אוכלים קוקוסים וסנדוויצ`ים שההפקה מגניבה. בכביש - זאת ההישרדות האמיתית. בקלות אפשר להגיע ל-"game over" וחבל שכאן אין כפתור "replay".
לפני כשנתיים וחצי קרה לנו אסון גדול. נפתרה חמותי. באותו הבוקר, כמה שעות לפני, גילינו שלילד שלנו בן שנתיים יש אבעבועות רוח. אלה היו ימים קשים ביותר. בעלי יושב שבעה ואני עם הילד. כשהמדחום היה מגיע ל-40 הייתי מוציאה אותו, כבר לא חשוב כמה בדיוק החום, 40 זה מפחיד מספיק... בוקר אחד קמתי וראיתי שעין שמאל שלו אדומה ונפוחה, בגודל של אגרוף. פחד אלוהים. בהיסטריה גמורה התקשרתי לרופאה שלנו. היא הסבירה שכנראה התפתחה לו אבעבע בעפעף וזאת התגובה. לא נורא, זה רק נראה נורא, אבל כדאי ללכת לבדיקה אצל רופא עיניים. בדיוק לפני שבוע סיימתי "הנהג המלווה" שלי. נסיעה ראשונה שלי לבד. לקחתי את הילד ונסעתי. עברתי חלק מהדרך, אחרי רמזור התחלתי לאותת בניסיון לקחת נתיב שמאלי - מתכוננת לפניה שמאלה בצומת הבאה. אבל מה. ברגע שמפעילים איתות - זה בעצם איתות לנהג מאחוריך שבנתיב ליד לשים גז. חלילה שלא תעמדי ברמזור לפניו. עברו אותי כמה כאלה, אני ממשיכה בנסיעה, מאותתת, מסתכלת שמאלה, רואה מרווח, מתחילה את הסטייה מהנתיב. פתאום ווווואופ, המונית מאחורי החליטה לחתוך אותי. אני עדיין לא מבינה איך ראיתי, איך הספקתי להגיב בזמן. ומזל יותר גדול שלא היה מישהו צמוד אליי מאחורה, כי במראה האחורית אני כבר לא הספקתי להסתכל. מרוב ההלם המשכתי ישר. בוודאי שאני ונהג המונית המדוברת נעצרנו ברמזור אחד ליד השני. רק שהוא בנתיב שמאלה, איפה שאני הייתי צריכה להיות, ואני בנתיב ישר. מסתכלת אליו, עושה תנועה ישראלית אופיינית עם היד. לא, לא את זאת.... תנועה אחרת, השואלת "למה?!?!". והוא עונה לי גם בתנועה וחיוך מלגלג, כאילו, החיים קשים, כפארה (בטוחה ששמעתי גם את ה"כפארה" בתנועה). המשכתי ישר כי לעקוף ברמזור אני עד היום לא למדתי. ברמזור הבא לא הייתה פרסה, המשכתי שוב ישר, עשיתי פרסה, ישר, שמאלה, ימינה, שוב שמאלה. כבר לא כל כך ראיתי מה אני עושה. חניתי בצד, הרמתי בלם יד ופרצתי בבכי היסטרי, כשילד שלי בן שנתיים יושב מאחורי בכיסא עם 40 חום ועין נפוחה על חצי פנים. איך נגמר? נגמר שבעלי יצא באמצע השבעה ולקח אותנו לרופא עיניים. כי אני לא הייתי במצב לעוד פגישה עם עוד נהג מונית. נכון שהוא היה באותו רגע רק הקש ששבר את גב הגמל, כלומר המצב הנפשי הרעוע שלי, אבל... למה?... למה להתנהג בכזאת חוסר התחשבות לאחר בכביש?.... מה זה שווה?....
המקרה השני טרי ממש, מלפני שבועיים. ושוב אני ונהג מונית. אבל הפעם למדתי לקח ועכשיו אני בתוך המונית. הייתי צריכה ללוות את אימא שלי לבדיקת רופא בבית החולים מחוץ לעיר. ושוב, לצערי, לאחר אסון נוסף שנחת עלינו. אבא שלי. זה היה יום למחרת השלושים. הפעם הייתי בוגרת יותר, אחראית יותר. החלטתי לקחת מונית ולא לנסות נהיגה בין עירונית במצב נפשי שבו... איך להגיד בעדינות... הראש לא במקום. בכלל לא במקום. אני טובה בלפתח שיחות עם נהגי מוניות. מצב מעיק למדי, לדעתי, כשאנשים יושבים בחלל כל כך מצומצם ושותקים. עדיף להעביר את הזמן בשיחת חולין. ואיך מתחילים שיחה עם נהג מונית? בוודאי בהערה על משחק כדורגל אותו בדיוק משדרים ברדיו. אה, ולהיזהר לא להשמיץ את בית"ר ירושלים, אחרת יש סיכוי טוב שלא אגיע ליעד..... בין לבין סיפרתי לנהג שהנה תראו איזו שטות, האוטו שלי עומד בחניה בבית ואני נוסעת במונית, העדפתי לא לנהוג כי "לא מרגישה טוב", לא רציתי לפרט. הוא מסכים איתי, עדיף לקחת מונית, אפילו בחישוב כלכלי של דלק + חניה (טוב, נו, כאן הוא הגזים קצת...). ואז מספר שהרבה פעמים מסיע בערבי יום שישי אנשים באזורי בילוי שמעדיפים לשתות אלכוהול ולקחת מונית. "כל הכבוד להם, מגלים אחריות" - אני עונה. "נכון, רק שהם לא יודעים שגם נהג מונית שותה בפאב ליד, חה-חה-חה". בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה. אחר כך הבנתי שלא. "אצלי זה בסדר" - ממשך הנהג. "עשיתי את זה מלא פעמים, עליי האלכוהול לא משפיע". הנה, גילינו לנו את הסופר-מן הישראלי המצוי. עליי האלכוהול לא משפיע. אל תדאגי, כפארה. ולא מדובר בנער בן 19. איש מבוגר, כבן 40. אבא לחמישה ילדים (הספיק לספר לי גם את הפרט הזה בין דיון על בית"ר לבין "עליי האלכוהול לא משפיע"). חמישה ילדים בבית, אבא שלהם שנהיגה זה המקצוע שלו יוצא למשימת התאבדות בכבישי ישראל. ובדרך לוקח איתו גם כמה נוסעים.
ולסיכום. תרשו לי לצטט לקוחה שלי שעברה לפני כמה ימים תאונת דרכים קשה כי הנהג ממול לא נתן לה זכות קדימה והתנגש בה חזיתית: "חשבתי שדברים כאלה קורים רק בסרטים". אז זהו שלא. זה לא סרט, זאת המציאות. "תאונות דרכים הן אחד הגורמים המובילים לפציעה, נכות ומוות בישראל. זוהי עובדה ידועה יחסית. נתון פחות ידוע הוא, שכ-80% מכלל התאונות נגרמות כתוצאה מהגורם האנושי". אנחנו. רק אנחנו. לעומת מחלות לא טובות שלצערי הכרתי מקרוב מדי. ממחלות אנחנו מפחדים. אבל בזה אין לנו שליטה. אני מפחדת גם לשבת ליד ההגה. בזה יש לנו שליטה. 80%.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה