יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

למי ששכח - מלחמה זה רע. ביקורת ספר-"דיי" מאת א"ל קנדי



א"ל קנדי, "דיי", הוצאת מחברות לספרות.
בשבוע האחרון היה קשה לישון. הילדים היו קצת חולים. כשהקטנה מצוננת כל הבית מתהפך. היא לא מצליחה לישון, משתעלת, קמה וצורחת,אוכלת ושותה, נרגעת, עושה קקי, צורחת, מחליפים, נרגעת. אחרי שעה שוב משתעלת, ומעגל הקסמים מופסק רק עם הזריחה, וצריך ללכת לעבודה. אני אנוח כבר בקבר. אפרופו קבר, הספר שהתפניתי סוף סוף לקרוא שעלילתו מתארת מלחמה, לא תרם לאיכות השינה שלי. ספר המתאר את תחושותיו של מקלען במטוס של חיל האויר הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה. הספר השפיע על המצב התודעתי של השינה שלי והחזיר אותי לתקופת המוצבים החודרים בלבנון. גם ככה אני הולך לישון בידיעה שכנראה אקום באמצע הלילה בבהלה ואצטרך לתפקד במהירות תחת לחץ, פשוט לא יודע מתי תבוא אזעקת הקטנה.
צורת כתיבת הספר ייחודית. היא מתאימה למצב התודעתי המבולבל של גיבור הספר-אלפרד דיי. אין רצף כרונולוגי בין האירועים המתוארים בספר. הרצף הוא אסוציאטיבי לחלוטין, קופץ מזמן לזמן, ממקום למקום, מדמות לדמות, מבלי לציין שהמעבר מתבצע (בכותרת או הערה לגבי תאריך ומיקום) כך שקשה בתחילת הספר לעקוב אחר הדמויות בספר. בערך לאחר כשישים עמודים הצלחתי להבין את הזמנים והמקומות השנים שהספר מתאר ואת הדמויות השונות ואיפיוניהם. גם אם אתם מתבלבלים בהתחלה אז שווה להמשיך, לאחר מכן כמו בפאזל החלקים השונים מתחברים. לדעתי הדבר נעשה כדי להכניס גם את הקורא למצב מבולבל ביותר, של התפרקות המסגרות היציבות - המשפחה, בת הזוג, החברים לצוות בצבא, השבי בגרמניה, וההווה - לוקיישן של סרט המשחזר מחנה שבויים גרמני בו משמש הגיבור כניצב אחד מעשרות ניצבים הלומי קרב כמוהו.
הספר לא מתעסק באירועים ההיסטוריים. גיבור הספר הוא אדם פשוט, ממשפחה מהמעמד הנמוך, שלא מודע יותר מדי למציאות הגדולה בה הוא משחק תפקיד קטן מאוד. המציאות מתוארת רק דרך נקודת מבטו של הגיבור. הבריטים הם הטובים, הגרמנים הם הרעים אבל גם הם בני אדם שכנראה סובלים מהמלחמה ומהפצצות שמטוסו של הגיבור מטיל על בתיהם, הסובייטים הם לא נחמדים אבל באותו הצד של הבריטים. אין שום אזכור ליהודים או כל נושא השואה, החייל הבריטי הפשוט לא נתקל בה במעופו מהאויר. באותה מידה זה יכל להיות תיאור של חייו של חייל במלחמה אחרת, במדינה אחרת.
זהו היתרון והחסרון של הספר. היתרון הוא ההצלחה של המחברת (כן, גם אני הופתעתי שאישה הצליחה לתאר כל כך טוב את תחושותיו של חייל במלחמה) להעביר את תחושת חוסר האונים במלחמה. את תחושות האובדן האקראי - מי הבא בתור למות? את החיים בצל הידיעה שקיים סיכוי גבוה שגם אתה תמות, את תחושת העוצמה של כלי הנשק שמתחלפת בתחושת האימה ברגע של סכנה, את האמונה הנאיבית של השליחות כלפי החברה והמדינה, אמונה שמתערערת עם סיום המלחמה, עם התבהרות הנזקים לשני הצדדים ועם הגילוי שגם הצד השני הוא בן אדם. תחושת חוסר היכולת לחזור לחיים נורמליים לאחר המלחמה, לקיים חיי משפחה או חיי זוגיות. כן ,מלחמה זה דבר רע ומיותר, זוועות המלחמה משאירות צלקות וטראומות אצל נלחמים שנתפסים כגיבורים אבל בעצם הם שבורים ומרוקנים מבפנים. איש חיל האויר הבריטי, אותו חיל שמעולם לא היו חייבים רבים כל כך למעטים כל כך, לפי דבריו של צ'רצ'יל. אותם גיבורים הם בעצם גם פגועים בנפשם ומוצאים את עצמם פעמים רבות לאחר המלחמה בשולי החברה, לבד.
כאן גם החסרון היחסי. לאורך הספר הייתה לי הרגשה שכבר קראתי את אותו הסיפור במקום אחר ובזמן אחר. גם אצל אריך מריה רמרק, בספריו "במערב אין כל חדש" ו "שלושת החברים". גם אצל ארנסט המינגווי ב"הקץ לנשק". ספרים המתארים תחושות דומות במלחמת העולם הראשונה. אך כאן הדמות הראשית היא משכבה נמוכה יותר בעם, אנטי גיבור מוחלט, מתבטא בשגיאות דיבור, נמוך, מראה חיצוני לא מרשים, ממשפחה הרוסה ומפורקת. מצד שני כאן הוא נלחם מלחמה שהיא אולי הכי צודקת שהיתה בהיסטוריה, נגד הנאצים - המפלצת הנוראית ביותר בהיסטוריה, כי למרות שבספר אין אזכור למעשיהם הנוראיים, כל קורא יודע עליהם.
אולי הדבר נעשה במכוון. להעביר מסר שמלחמה, ללא קשר לסיבותיה היא דבר רע. להזכיר לדור שכבר שכח מהי מלחמה עולמית, לדור שחושב בשחור ולבן, טובים ורעים, של ציר רשע (לפי בוש ג'וניור) שמלחמה זה דבר רע, גם אם מטרתה היא טובה, גם אם היא הכרחית, היא עדיין דבר נוראי. אולי על רקע המעורבות הבריטית בעיראק ובאפגניסטן רצתה הסופרת להזכיר זאת. להזכיר את המחיר האישי והנפשי הכבד שמשלמים הלוחמים במלחמה. לעורר ספקות בחברה המערבית,  האם כשרוחות מלחמה עולמית בקיצוניי האיסלאם מנשבות, האם אנחנו מוכנים שהבחורים הצעירים ישלמו את המחיר.


בברכת שלא נצטרך מלחמה, עד כמה שיתאפשר. "אל תילחם אם יש ברירה". ברכת שלום.

אין תגובות:

פרסום תגובה