יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

הצפון של הדרום (פסטיבל של צפון הנגב)


חורף ואביב - עונת הטיולים האהובה עלינו. מזג האוויר הקריר, האוויר הצלול, המרחב הירוק והמרק החם שמחכה לנו בבית בחזרתנו מהטיול. רק שהחורף העניינים מתנהלים קצת שונה. קלישאה שכל מתמטיקאי משתעשע ממנה - שתיים זה לא אחד. שני ילדים זה לא אחד. מסתבר ששניים שרצים אחרי ילד אחד זה הרבה יותר קל מאשר שניים שרצים אחרי שני ילדים. כוח המבוגרים מתפלג לכמה מוקדים והבעיה גודלת בצורה מאוד לא פרופורציונלית לכמות (הילדים) בלי יחס לאיכות (הילדים). לכך להוסיף שפעות ווירוסים, עומס בעבודה וסתם עצלנות של לקום מוקדם בבוקר היחידי בשבוע שבו אפשר (לנסות) לישון עד שבע ולא לקום בשש ולהתחיל את המרתון (אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים ש"לישון עד שבע" ביום שבת יחשב כפינוק בשבילי, הייתי יורה בו...). כל זה הביא לכך שהחורף עוד לא יצא לנו כל כך לטייל מעבר לפארק השכונתי, וגם זה ממש בקושי.
ואז הגיע אליי מייל עם ההצעה שפשוט לא היה ניתן לסרב לה. סיור בלוגרים לכבוד פתיחת הפסטיבל השישי של "דרום אדום". לפני כמה שנים, כשעוד היינו שניים שרצים אחרי אחד, טיילנו במסגרת הפסטיבל בבארי ונהננו מכל רגע. הגיע הזמן לחזור דרומה ולהנות קצת מהצבע האדום (לשם שינוי מ"צבע אדום" מסוג אחר ממנו זכינו "להנות" לפני שנתיים בדיוק).
ההסעה יצאה מתל אביב, אנחנו בתור הדרומיים שבעסק (ובתור שניים שרצים אחרי שניים ובעלי מטען עודף של עגלה/טיטולים/מגבונים/בקבוקים/חבילות במבה/בגדים להחלפה וכדומה...) העדפנו לקחת את הסיטרואן הפרטית שלנו לכיוון הדרום (למרות מחירי הדלק המזנקים). הגענו לנקודת המפגש בקיבוץ רעים, ובזמן שחיכינו לשאר משתתפי הסיור, מקימי הפסטיבל החביבים הסבירו לנו קצת על המסלולים, על הפריחה שמתעכבת בגלל החורף הבעייתי, כיוונו אל הכלנית הבודדה שהצליחו למצוא והראו את האוהל הבדואי שמקימים במקום לבאי הפסטיבל. הילדים שיחקו בינתיים במתקני העץ ובמדשאות.
לאחר תיאום קצר בין הבלוגרים שהגיעו למקום (בפעם הבאה אני מגיעה עם שלט גדול: "אני בלוגר גאה", חוסך את המבוכה בלגשת לאנשים זרים ולחפש את "שי עם המשקפיים ופג'רו לבנה"), יצאנו לכיוון התחנה הראשונה של הסיור - מחלבת צאלה.
במשק נפגשנו עם שאר חברי הסיור שהגיעו באוטובוס, הכרנו את בעלי המחלבה ואת הכבשים המקומיות בסיור קצר במשק. כרמל אמרה לכבשים "האוו-האוו", כלבים וחתולים אלה החיות היחידות שהילדה העירונית שלנו מזהה.... כשנכנסנו לדיר, היא ממש לא התחברה לכבשים, התחילה לבכות ולא הייתה מוכנה לרדת מהידיים, גילעד לעומת זאת הרגיש נפלא.

ושניהם נהנו מאוד לשחק בחול ובמרחבים
ולאן צועדים עכשיו? לפיקניק! אחרי!
המשכנו לשטח המחלבה וקיבלנו סלי פיקניק אדומים עם לוגו של הפסטיבל, עמוסי גבינות תוצרת המחלבות המקומיות (המעולות, יש לציין, את חבילת הברי סיימתי לבד ובמקום עם חצי בגט), ירקות חתוכים טריים-טריים (מעולם לא התלהבתי כל כך מגמבה, ועגבניות שרי היו פשוט תענוג שלא מהעולם הזה. כנראה ככה נטעמים ירקות באמת, ולא אחרי שמטולטלים שבועות במשאיות, סופרים ודוכנים בתנאים שעדיף שלא נדע...), לבנה, שמן זית, זיתים, בגטים, יוגורטים, גרנולה וריבה. בסל נארזו גם מפה וכלים חד פעמיים, כל מה שצריך לפיקניק המושלם בחיק הטבע.
אם יוצאים לטייל בדרום, כדאי לזכור שהאזור לא כל כך מאוכלס ולמצוא מקום לעצירת אוכל - משימה לא פשוטה. באחד הטיולים האחרונים שלנו בדרום התלבטנו בין מסעדה פסאודו-כפרית שרצתה מעל 100 ש"ח למנת המבורגר לבין שניצל בפיתה בתחנת הדלק והעדפנו פשוט להתאפק עד הבית... במהלך הפסטיבל שלוש מחלבות מקומיות מציעות פתרון מעולה של מכירת סלי פיקניק כמו הסל שקיבלנו. המחיר לעניות דעתי אינו יקר, במיוחד יחסית לרמת ארוחת הבוקר שקיבלנו - 95 ש"ח לסל זוגי (85 ש"ח בהזמנה מראש) או 160 ש"ח לסל משפחתי (145 ש"ח בהזמנה מראש). אנחנו קיבלנו את הסל המשפחתי והיה מספיק להנות מהגבינות ומהירקות גם בבית יום למחרת. לפירוט על המחלבות המקומיות - מחלבת צאלה בה ביקרנו, מחלבת בארי  ומחלבת דור צאלים.
איזה כיף להתרוצץ כשאין שום כביש בקרבת המקום
לאחר הפיקניק נסענו לאזור נחל הבשור, שם מתקיימת הפעלה מהאגדות. הכרנו את שלגיה שסיפרה גרסה עדכנית לאגדה, בה המכשפה היא אישה רעה שלא ממחזרת, מדליקה חימום בכל מאה החדרים של הטירה ולא סוגרת את הברז עד הסוף לאחר מקלחת. המסר היה יפה, הילדים השתתפו וכשהשלגיה ביקשה להביע משאלות, אף אחד לא ביקש ג'ינס דיזל או טיול לדיסנילנד. גם המשאלה של גילעד שלי הייתה שכדור הארץ יהיה נקי. מערכת החינוך עושה דווקא עבודה טובה בנושא, וגילעד לדוגמא כשהגיע לבקר אותי במשרד שאל דבר ראשון - למה אין לנו פח למחזור נייר... בגילם אנחנו ממש לא היינו מודעים כל כך לאקולוגיה ולשמירה על איכות הסביבה, אולי דווקא מהדור הצעיר שלנו תבוא הבשורה....
אפרופו בשורה. אני לא הייתי מוכנה לחצות את הגשר מעל נחל הבשור. ניסיתי, בחיי שניסיתי, אך כשהתחלתי ללכת והרגשתי את הגשר מתנדנד מתחת לרגליי, החלטתי שעדיף לי לחזור לקרקע היציבה כל עוד אני יכולה... אז הבנות (כרמל דווקא רצתה להמשיך, אבל "שכנעתי" אותה) פרשו, ישבו בנחת (יחסי) בחניון והסתכלו על הבנים האמיצים, אבא וגילעד, שעשו את דרכם על הגשר לכיוון הדיונות בצד השני.
גילעד סיפר אחר כך שזה החלק שהוא הכי נהנה ממנו בטיול וחבל שלא הצטרפתי, אך עניתי שאני לא זבוב שמתנדנד בין שמים לארץ. אני אוהבת טיולים, אפילו טיולים אתגריים. כל עוד אני יציבה על הקרקע, לא חשוך מדי, אין יתושים וזוחלים, לא צפוף ולא חם... בקיצור - טיול אתגרי במוזאונים ובתי קפה של בפריס - זה ממש אני!
מנחל הבשור המשכנו לקיבוץ כיסופים. שם רפי, איש המקום הנחמד, ערך לנו סיור חקלאי בשדות הקיבוץ ובעלי על הדרך הראה איפה עשה את המילואים האחרונים שלו בעזה. חייבת לציין שאת החוויות של רפי אהבתי יותר. גילעד חפר בבוץ עם אבא והם חיפשו תפוחי אדמה וגזרים, הילדון שלי היה מאושר עד הגג שסוף סוף הוא יכול לחפור בבוץ בלי שאמא הפולנייה שלו תזעק בהיסטריה (מזל שהבאתי ג'ל אלכוהול לניקוי - חשבתי לעצמי באותו רגע...).
כשעברנו לפרדסים, גם כרמל ואני הצטרפנו לחוויה ונהנו מאוד לקטוף פירות הדר. הקלמנטינות היו הכי מתוקות שטעמתי, ולגזר היה ריח משכר ממש. שלושים שנה אני אוכלת גזר ולא ידעתי שיכול להיות לו ריח כזה... כנראה זה הטריות בשילוב עם המחשבה שאנחנו בעצמנו טרחנו בשביל להוציא אותו (אליעזר, משוך בגזר) שעשו את ההבדל. לקטיף שאספנו, חברי הקיבוץ הוסיפו גם שקית אבוקדו, כי לשם כבר לא יכולנו להגיע מחוסר זמן. רפי לקח את אבא ואת גילעד לסיור פרטי אל הלול לראות "תרנגולות אמיתיות", וסוסים של המשטרה שמגודלים ומאומנים בקיבוץ, כי גילעד ביקש. רפי ממש אוהב להסביר על הקיבוץ, והתחבר מצוין עם כל הילדים וההורים. הסיור החקלאי עולה 20 ש"ח או ללא תשלום למתארחים בקיבוץ, וכל הפרטים הנוספים באתר שלהם. לאחר הסיור הילדים נהנו במירוץ טרקטורוני שטח מותאמים לקטנים - ילד עד גיל 7 חייב בליווי מבוגר, מה שלא הפריע לגילעד שלי לנסות ולהגיע לבד לדוושת הגז ולגרום לבהלה קטנה...
חזרנו הביתה מלאי בוץ וחוויות והמצלמה - עמוסה בתמונות. זה רק חלק קטן מהפעילויות שפסטיבל הדרום מציע. במסגרת הפסטיבל מתקיים שוק איכרים בפרק אשכול, צעדת כלניות לזכרה של שושנה דמרי, מטס כדורים פורחים, ואני כבר לא מדברת על הפריחה שאמנם מתעכבת, אבל בתקווה שתגיע תוך מספר שבועות. הדרום אמור להתכסות במרבד צבעוני ויפיפיה ואני מקווה שנחזור באחת מהשבתות הקרובות להנות ממנו ומהחוויות הנוספות של הפסטיבל.
הפסטיבל מתקיים לאורך כל חודש פברואר ולקרוא על הפעילויות ניתן בהרחבה באתר הפסטיבל או בדף של הפסטיבל בפיסבוק. אבל עזבו אינטרנט. תבואו לראות את הדבר האמיתי. זה מדהים.

אין תגובות:

פרסום תגובה