טיול לשבדיה הקרירה - ביקורת ספר "שעת הדמדומים".

שעת הדמדומים / יוהאן תיאורין ,הוצאת כנרת זמורה ביתן

אוגוסט וחם. אבל אצלי בבית יחסית סביר. כשקנינו את הדירה, אמרנו שלא נצטרך מזגן כי הוא ליד הים ויש רוח נעימה בכל שעה. לאחר הרבה שנים בבית השעות בהן חשבתי שחבל שאין מזגן באמת מועטות. את השבוע האחרון ביליתי עם הספר "שעת הדמדומים" ספר מתח שבדי המתאר כל כך יפה את נופי המקום,אי נידח בשבדיה, ואת התחושה בו, דבר שהוסיף לתחושת הקרירות.ממש מזגן וירטואלי.

הספר הוא ספר מתח שממש ממתין ליצירת סרט. כפי שציינתי התיאורים כל כך משכנעים עד שכל הנופים והדמויות בספר נראות אמיתיות. תעלומה בלתי פתורה של העלמות ילד צצה ועולה לאחר עשרים שנים שבהן אם הילד התמכרה לאלכוהול וכדורי שינה,אב הילד התנתק ופנה לחיים חדשים. הסבתא של הילד נפטרה והסב בשלבי סיום החיים, מוגבל בתנועה אך לא במחשבה. כולם בצורה כזו או אחרת מרגישים אשמה על כך שלא השגיחו על הילד שיצא לבדו למישור מחוץ לבית ונעלם.סנדל ישן של הילד נשלח לבית האבות של הסב לאחר עשרים שנה, ללא זיהוי השולח. כל הכאב שהודחק עולה שוב בניסיון לפתור את התעלומה.

העלילה בספר נעה בין שני קווים שונים של זמן. קו אחד בזמן הווה-הסב והאם מחפשים פתרונות,כשרמזים רבים מובילים לדמות של רוצח אחר שהיה באי והוכרז כמת לפני שנים רבות. קו שני הוא סיפורו של אותו רוצח שחושף בהדרגה את התגליות בזמן ההווה ומסביר אותן. סצינת הפתיחה היא המפגש בין הילד הנעלם לאותו רוצח מסתורי שאמור להיות כבר מת באותם שנים.צורה זו של כתיבה מכריחה את הקורא להפעיל את ההיגיון והדמיון בניסיון להבין את התעלומה. בין לבין הוא מתמודד עם החולשות של הטבע האנושי-ההתמכרות, ההדחקה,חוסר שליטה עצמית ואלימות,הזיקנה וההתמודדות עמה,המודרניזציה,רדיפת בצע וניסיון לטשטש דברים לא נעימים שביצענו.הספר מרתק מתחילתו ועד סופו,אין עמוד משעמם.הצטלבות שני הקווים הכרונולוגיים לקראת סופו מביא לשיא בפרקים האחרונים.הצליחו או לא הצליחו לפתור?לתפוס?האם הילד בחיים? לא נהרוס למי שיקרא... מומלץ מאוד לימי הקיץ החמים.רק העובדה שלרוצח קוראים נילס(איפה אוגי ומולי?) הדבר מקשה בהתחלה. ואולי זו דרך להראות שבכל אחד חבוי ילד...

בדיוק שהייתי לקראת סיום הקריאה בספר, החליטה משפחתו של השכן שלי לחגוג לו יום הולדת שישים.מזל טוב. הבעיה שהחגיגה כללה מערכת הגברה וזמר שהפליא בשירתו, וכל זאת מתחת לביתי, בשעה שהילדים מנסים לישון. בהפוגה בין שני חלקי הערב האמנותי לצורך האוכל(מזל שהם אוכלים)הילדים נרדמו בשעה 22:00.המחשבה הראשונה הייתה שאם הם משתפים את כל דיירי האזור במוזיקה אז לפחות שישתפו גם באוכל...לאחר כעשרים דקות התחדשה המוזיקה ביתר שאת(אכלו טוב וגם שתו קצת...יש כוח ויש מצב רוח).דבר בעייתי כי טווח הדציבלים כלל אלפי נפגעים. טלפונים למשטרה ולמוקד העירוני נענו ב"אין מה לעשות מאמי,מותר עד 23:00."(לדעתי יש חוק נגד הרעשה בכל שעות היום,אך השוטרים לא קראו את העיתון באותו היום) הזמנתי את השוטרים לביתי לראות אם ניתן לקיים שגרת חיים ברעש כזה,והזכרתי שילדים לא ממתינים עד ל23:00 כדי לישון.לא עזר,הם לא רצו לבוא.למה הם קיימים אם לא נותנים להם כלים לדאוג לאזרח הקטן והסנוב. ב23:00 השגרה הרגילה,חצי שעה עד שהגיעה ניידת ורק לקראת חצות חזר השקט לאזורנו. חבל שאין לי מזגן כי אז הייתי סוגר את החלונות, מתקין חלונות ממ"ד שנשארו מזמן הטילים, ומתגונן מפני אויבינו המרעישים. בעיקר מהבת הצווחנית שהתעקשה לשיר חצי מכל שיר וללוות בצהלות "מזל טוב אבא,קולולולו".

ואני... ברגעים כאלו אני חושב שחבל שאני לא בשבדיה, לא רק בגלל האקלים...

בברכת קריאה מהנה,וערב שקט וקריר...