יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

ביקורת ספרים - ניקול קראוס, בית גדול

 
בית גדול, ניקול קראוס, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011
ניו יורק, צ'ילה, לונדון, אוקספורד וירושלים. ממקום למקום, מדמות לדמות מתקופה לתקופה עוברת ונעה העלילה של הספר. זיכרון, ערפול, אמת, שקר, אשליות, זוגיות, אבות ובנים. ושואה. לא ישירות, רק נרמזת. כמו חדר גדול עמוס רהיטים נטושים, שבעליהם כבר לא יחזרו לאסוף אותם. לאבד את הכל ועדיין לחפש שורשים. גם אם השורשים הם בריהוט שהיה שייך לאבא. שולחן גדול שמסופר כי היה שייך עוד ללורקה,משורר גרמני, מופיע ללא שום סדר כרונולוגי ומסמן עבור בעליו את השורשים, הופך לאובססיה של בעליו כל פעם מחדש. ואחר כך הם נפרדים ממנו כמו שנפרדים מאדם אהוב, מעבירים אותו הלאה. השולחן מתגלגל מארץ לארץ וכך גם החיים. "פתאום נתקפתי הכרת טובה לבעליהם כאילו עמד להעביר לרשותי לא סתם עץ וריפוד אלא את הסיכוי לחיים חדשים (עמ' 16), כך מופיע לראשונה השולחן בספר ונמסר לסטודנטית שנפרדה מחבר שלה ונשארת לבדה בדירה ריקה ללא ריהוט. דבר לא קבוע, חפץ נייח, הוא קבוע הרבה יותר, וודאי יותר, מחיי בן אדם. פריט עץ אילם שמזכיר לנו מה זה להיות חי. "בניגוד לאנשים דומם לא נעלם סתם כך", אומר סוחר עתיקות ירושלמי ניצול שואה שנחוש בדעתו לאתר את כל הריהוט ולשחזר את חדר העבודה של אבא שלו שנבזז על ידי הנאצים בבודפשט ב-1944.
בספר ארבעה סיפורים מרכזיים, הכתובים בצורת מונולוג בגוף ראשון. כל אחד מהסיפורים עומד בזכות עצמו ולא תמיד ברור הקשר בין דמות לדמות בספר, אך לאט לאט הרוב מתיישב במקום. השולחן הוא החוט המקשר בין הדמויות והספר כמו פאזל ענקי כשהמטרה לא רק לקבל תמונה יפה בסוף אלא להנות מהדרך. פרוזה מדהימה של ניקול קראוס, מילה שמתיישבת בדיוק במקומה ליד מילה נוספת. תענוג של שפה. לפעמים בקצב החיים המודרני מרגישה שכבר אין לי סבלנות לספרות בה יש מקום של כבוד לכל מילה, בה מתארים כל רגש ומתבוננים בכל פרט. בזמנו על ספרות כזאת גדלתי, ספרות צרפתית קלאסית, התיאורים האין סופיים של בלזק ופרוסט, הפילוסופיה המתייסרת של הספרות הרוסית של דוסטוייבסקי וטולסטוי. לצד האהבה שלי לפנטזי וספרי בילוש. עם הזמן גם הקצב הפנימי שלי השתנה, פנטזי וספרי בילוש תפסו הרבה יותר מקום, כי הכל בריצה, גם קריאת ספר. את הספר הזה לא הצלחתי לקרוא תוך כדי ריצה. למרות העלילה המרתקת ועמוסת דמויות וסיפורים שונים, לקח לי המון זמן לקרוא אותו.
חייבת להגיד שבפרק הראשון שעוסק בסופרת דכאונית שחוותה פרידה טריה מבן זוגה וכעת נפרדת גם משולחן שליווה אותה 26 שנה מאז שקיבלה אותו מתנה, כמעט הכניע אותי לעזוב את הספר. הדיכאון האין סופי, מעבר לא ברור בין זיכרון למציאות, חיפושים בתוך אני עצמי, עלילה שלא התפתחה לשום מקום. אך למזלי צלחתי את הפרק (כי חייבים לכתוב ביקורת...!) ומהפרק השני פשוט התאהבתי בספר. כי לא הסופרת הדכאונית היא גיבורת הספר אלא שולחן כתיבה מסיבי עמוס מגירות וזכרונות. 19 מגירות בגדלים משונים ולא מסודרות בסדר היגיוני, כל מגירה היא סוד כמוס של אנשים שהיו בעליו והוא היה חלק מרכזי מחייהם עד שעבר לאחרים. דרך השולחן מסופרת ההיסטוריה של המאה ה-20 בצורה מיוחדת, באופן שרק מרמז על הבעיה והקורא עושה את ההשלמות בעצמו. כמו שאין אזכור וודאי של השואה, אך היא שם לאורך כל הספר. רומן נוגע על החיפוש אחר מה שאבד והאשליות שבדרך. מומלץ מאוד לקריאה.

אין תגובות:

פרסום תגובה