ספר, עוגה, יום הולדת

בשעת שקיעה אביבית חמה הופיעו באגמי פטריארך שני אזרחים. אחד מהם כבן ארבעים, לבוש חליפה קיצית אפורה............

כך מתחיל הספר האהוב עליי, אמנם בשפה אחרת. ממאות ספרים שקראתי (כן, תולעת ספרים אני) כבר עשרים שנה זה הספר שממשיך להיות בראש המדרג הפרטי שלי. "האמן ומרגריטה" של בולגקוב. אותו כרך בצבע חום דהוי שיצא לאור בשנת 1988 ואמא הביאה הביתה כמו אוצר גדול שהיה קשה להשיג, עדיין מונח על שולחני ולפחות פעם בחצי שנה, למרות שמכירה את הספר בעל פה, חייבת לקרוא אותו שוב. וכל פעם מגלה בכל קריאה מחודשת עוד רמז, עוד רובד, עוד פנינה שעד עכשיו הסתתרה מעיניי.

הייתי בת עשר. אחותי הגדולה ממני בעשר שנים וחברותיה, סטודנטיות שנה ב' ללשון ולספרות, דיברו ארוכות בסלון אצלנו בבית על הסופר, על הרדיפות שעבר והספר בפתאום הפך לנגיש (יחסית) לקהל הרחב בברית המועצות שנת 1988 שעמדה בפני השינויים ההיסטוריים הגדולים. "זה הספר הכי טוב שקראתי בכל חיי!" הגיעו כולן להסכמה. ואני כהרגלי המגונה (והמרגיז - אך את זה אני רק עכשיו מבינה ...) ישבתי איתן והקשבתי לשיחה, לא מוכנה לצאת מהחדר. "אמא, תיקחי אותה כבר, היא מפריעה לנו שוב!" - בסוף התעצבנה אחותי. ואני, שתמיד רציתי להוכיח לכולם שלמרות הפער הגדול בגיל, יכולה לעשות את אותן הדברים שאחותי עושה, יצאתי מהחדר ולקחתי את הספר איתי. כמה ימים אחרי, בנון-שלנטיות של גיל עשר, הנחתי את הספר על השולחן ליד אחותי ואמרתי כביכול לעצמי: "אכן הספר הכי טוב שקראתי בכל חיי!".
- את?! את קראת את הספר? - התפלאה אחותי שתמיד דאגה להראות לי את מקומי כילדה לעומת מקומה כבוגרת - זה לא ספר לילדים. מה את הבנת ממנו?
- הבנתי הכל!
- כן? אז בואי נראה, מי חטף את האנשים בלילות מדירתם?
- המממ.... השטן!
- את רואה שלא הבנת כלום! זה לא השטן, זאת המשטרה החשאית.

שתקתי. הרמתי את הספר מהשולחן ויצאתי מהחדר. היכול להיות שבאמת לא הבנתי את הספר? פספסתי? פתחתי אותו שוב בעמוד הראשון, הפעם מצוידת במידע שזה לא השטן, זאת המשטרה החשאית, מנסה להרכיב מחדש את הפאזל של הספר. אני אוכיח לכולם שאני מבינה, שאני בוגרת! בגיל עשר אהבתי את סיפור הרפתקאותיו של השטן במוסקבה, של העוזרים השובבים שלו שמסובבים את כולם סביב עצמם. את החלק ההיסטורי של הספר על פונטיוס פילטוס וישו פשוט דפדפתי. בגיל שתיים עשרה זה התהפך, התחלתי להתעניין בהיסטוריה ודווקא את החלקים ההיסטוריים קראתי בשקיקה. "לבוש שכמייה לבנה עם בטנה אדומה כדם, בהליכת הפרשים המדשדשת שלו, השכם בבוקר ביום הארבע-עשר בחודש האביבי ניסן, אל סטיו-העמודים המקורה בין שני אגפי ארמונו של הורדוס הגדול, יצא הפרוקורטור של ארץ יהודה, פונטיוס פילטוס......". בעקבות הספר אף מצאתי את עצמי בוויכוח סוער מול כל הכיתה עם המורה שלנו להיסטוריה שממרום השכלתה הסובייטית המגויסת דיברה שטויות על התקופה העתיקה. מזל שזה היה כבר ב-1990, כמה שנים לפני על ויכוח כזה המשטרה החשאית (הגרועה מהשטן...) הייתה מבקרת את אבא שלי על החינוך האנטי-קומוניסטי שמעניק לילדה שלו... בגיל ארבע עשרה הרומן של מרגריטה והאמן הוא זה שהעסיק אותי בספר. חלמתי על אהבה והתמוגגתי מכל מילה: "היא נשאה בידיה פרחים צהובים שהתבלטו על רקע המעיל השחור שלה... האהבה קפצה לפנינו כמו שקופץ רוצח בסמטה, כמתחת לאדמה, ופגעה בשנינו בבת-אחת, כך פוגע ברק, כך פוגע סכין של שודד!".

ומרגריטה? אשה נשואה בת שלושים, שמוכנה למכור את נשמתה לשטן כדי לקבל פיסת מידע על מאהבה הסודי. קראתי עליה, דמיינתי אותה, הסתכלתי עליה מרחוק. היא לא מכירה אותי, אך אני מכירה אותה היטב. מכירה את סודותיה, מכירה את מחשבותיה. לא רוצה להיות היא, אך מעריצה אותה. כוחה המדהים של ספרות, היא בת אלמוות, אני לא. הכרתי אותה כשהייתי בת עשר, היא הייתה בת שלושים. אני התבגרתי, התאהבתי, התחתנתי, היא נשארה אותה מרגריטה. ואז הגיע הרגע. כשהיא עדיין בת שלושים ואני כבר לא. השבוע היה לי יום הולדת, כן, זאת בעצם המטרה של כל הרשומה הארוכה הזאת שסחפה אותי למקומות אחרים. השבוע הייתי בת שלושים ושלוש וביום ההולדת שלי נזכרתי במרגריטה, שעדיין נשארה בת שלושים.

ולכבוד יום ההולדת שלי הבאתי עוגה - אם כבר אני בהתקף של נוסטלגיה ממרום שנותיי, אז גם העוגה היא נוסטלגית. עוגה רוסית פופולרית קלה מאוד להכנה, עם הרבה שמנת חמוצה וטעם של זיכרון מהמטבח של סבתא (וקצת עדכונים שלי). הקרם שלה זה הפינוק הזמין ביותר שלי מהילדות - כשרציתי משהו מתוק באותו רגע, הייתי מערבבת גביע של שמנת חמוצה עם כמה כפות סוכר ואוכלת ככה,, עם כפית. מי ספר אז קלוריות...

מאחלת לעצמי ולכולם שנזכה לעוד הרבה שנים, הרבה עוגות והרבה ספרים טובים.

עוגה בשחור - לבן עם קרם שמנת חמוצה

מצרכים:

לבצק:2 ביצים
1 כוס סוכר
1 שקית סוכר וניל
1.5 כוסות קמח + 1 כפית א. אפיה
200 גר' שמנת חמוצה 9%
2 כפות קקאו

לקרם:
3-4 גביעי שמנת חמוצה (כמה שיותר קרם - זה רק יטיב עם העוגה. אני השתמשתי בשני גביעים 9% + גביע אחד של 27%)
1/2 - 3/4 כוס סוכר

לציפוי שוקולד (אפשר להכפיל את הכמויות בשביל לצפות את כל העוגה, בשבילי זה כבר היה עמוס מדי):
30 גר' חמאה
50 גר' שוקולד מריר
1 כף קקאו
2 כפות חלב
2 כפות סוכר

שקדים מולבנים גרוסים לפיזור מעל ציפוי השוקולד (לא חובה)

הכנה:

לערבב את כל המצרכים לבצק, חוץ מקקאו. לחלק את הבצק לשני חלקים, לחלק אחד להוסיף את הקקאו.

הבצק הוא נוזלי, להעביר בעזרת כף לשתי תבניות מלבניות או (פטנט לעצלנים) לסדר את הבצק הבהיר והבצק הכהה אחד ליד השני בתבנית הגדולה של התנור.

לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות. לתת לעוגה להצטנן ולחתוך לקוביות.

להכנת הקרם לערבב היטב את השמנת עם הסוכר, לא חייב להקציף במיקסר. לסדר את קוביות העוגה בתבנית עמוקה, כהה ליד בהיר, ומעל כל שכבה של עוגה לשפוך קרם בנדיבות.

להכנת הציפוי להמיס את כל המצרכים במיקרו, לערבב היטב לקבלת קרם חלק ולשפוך מעל העוגה. לפזר מעל את השקדים הגרוסים.