שנות התשעים התנופפו להם. על מפגש חברים נוסטלגי.

לפני כחודשיים קיבלתי הודעה בפייסבוק, מארגנים מסיבת יום הולדת ארבעים בהפתעה, למישהו שלא ראיתי מעל עשרים שנים. מישהו מהקבוצה.

קשה לי לזכור מתי באמת הרגשתי חלק מקבוצה, לפני שהקמתי משפחה. תמיד קבוצה זה משהו שמשייכים אותך אליו באופן שרירותי. כיתה בבית הספר, מחלקה בצבא, צוות במקום העבודה. בקבוצה משהו מחייב ומוגדר. אך קבוצה זו של אנשים הייתה לא מוגדרת, אבל עם נורמות התנהגות ברורות, וזו הייתה הייחודיות שלה, הקסם שלה.

הגרעין של הקבוצה בקורס מש"צים בחופש בין כיתה ט' ל י'.במשך שבועיים אינטנסיביים מחוץ לבית, יצרנו חוויות משותפות, אחרות ממה שהורגלנו אליהן. בני נוער מאותו גיל, אך מבתי ספר שונים, התגבשו מהר מאוד ליחידה אחת משותפת שהיה קשה לה להתמוסס מיד. אחר כך נפגשנו בשבתות בבוקר, ברחבה הגדולה בחוף הים. היינו אפילו עם אותן חולצות סוף קורס שלבשנו בגאווה, היינו קבוצה. בהדרגה הצטרפו אלינו חברים של חברים, עוד לפני עידן הפייסבוק. כבר לא הבדלנו מי הצטרף, מתי ולמה. נוצרה ישות משל עצמה. התחלנו לארגן מסיבות בשישי בערב, פיקניקים וקומזיצים. חלק באו תמיד, חלק לפעמים, חלק באו והלכו, חלק נשארו. אבל תמיד מי שבא התקבל בחיוך ובזרועות פתוחות. 

קשה לי להצביע על הזמן שזה נגמר. זה המשיך בין שנה וחצי לשנתיים. כמו עלים שהושלכו לזרם נחל וזרמו להם מרחק מסוים ביחד, עד שבהדרגה כל עלה מצא עצמו רחוק יותר מקבוצת העלים. מקסימום עם עוד עלה או שניים מהקבוצה הגדולה. הסיבות לפירוד הן סיבות החיים הרגילות. זרם החיים .לימודים, קבוצות אחרות, מציאת זוגיות. אחר כך רישיונות נהיגה שפתחו עולמות רחוקים יותר, כך שהקבוצה נראתה קטנה. אחר כך הצבא שזרק כל אחד למקום אחר. אלו שיצאו פחות לחופשה בצבא התאמצו לשמר רק קשרים אישיים ולא קבוצתיים. אחר כך לימודים גבוהים , משפחות, החיים עצמם.

הוחלט שנבוא רק אנחנו, כמו פעם, בלי משפחה וילדים. סוג של רצון לשחזר. הרי כולנו נחגוג ארבעים השנה ורוצים עוד קצת להריח את הנעורים שנראים רחוקים מתמיד. החזרה לאווירה של פעם הייתה מהירה. המבוכה ההתחלתית לדבר ולהתחבק עם אנשים שלא ראית שנים, שהשתנו מאוד, במראה וודאי באופי, חלפה מהר מאוד. עדכונים קצרים, חלקיים, תחלופת בני שיחה מהירה מאוד. רסיסי זיכרונות מעורבבים. מהערב נשארה קבוצת וואטסאפ פעילה , והבטחות לשחזר ואף להרחיב מפגשים אלו עם המשפחות. 

ישבנו וצפינו בסרטוני הוידיאו ששרדו מאז. ההבדל בין אז להיום בלט מהר מאוד. הרי אני רואה את התלמידים שלי, בני אותו גיל, ושם לב להבדלים. לא היינו צריכים אלכוהול כדי לעשות שטויות. לא עשינו שטויות כדי לקבל תשומת לב או לייקים ושיתופים. במסיבות ובפיקניקים היו קצת חטיפים ושתייה קלה, ולא הררי מזון ועשן מנגלים או נרגילות  הבאנו גיטרות ולא רמקולים . דיברנו ללא עזרת טלפונים ניידים. גם ללא הפרעתם. מרוכזים ברגע עצמו, ולא באיך הוא יראה. הקשבנו, צחקנו. היינו באמת ביחד.

לא ברור אם זה הגיל הצעיר שגורם לגעגוע. גיל התיכון, לפני צלקות הצבא, בו הלחץ הגדול הוא ממבחן קשה או פגישה עם מישהי. גיל בו אתה מגלה שאתה כבר גדול כדי לרוץ מהר ולקפוץ גבוה.  אולי זו האיכות של האנשים שגורמת לגעגוע.  גם במפגש הרגשתי בנוח עם כולם, הפכנו מילדים לאנשים שפשוט כיף ומעניין לשוחח.   אולי זו התקופה, תחילת שנות התשעים, בה לא היו בניינים גבוהים ומאיימים כל כך, המרחב הציבורי היה בפארקים ולא ברשתות החברתיות. אפשר היה לבוא למישהו הביתה בלי להודיע, כי אין טלפון ביד, ואם הוא פנוי לשבת ולשוחח איתו או לצאת כי תמיד יהיה מישהו לפגוש. האופטימיות לתקופה טובה יותר שבטוח תבוא, כי הקומוניזם נפל, כי רבין הבטיח לעשות שלום, כי הטכנולוגיה מתקדמת מהר, אבל בקצב שעדיין אפשר לעקוב, כי הקיץ היה חם ולא שרבי, ובחורף היו יותר גשמים ופחות סופות. ברדיו הייתה מוזיקת רוק , עם מילים שגרמו לחשוב, ולא פופ זול וחסר תוכן. בטלויזיה היה קומדי סטור והעולם הערב, ולא הישרדות והאח הגדול. שטח פתוח בעיר שלנו היה מקום למפגש ולא לנפילת טילים.

כנראה שזהו השילוב בין הגיל , הזמן והאנשים המצוינים. שילוב שהיה לי מזל לחוות אותו. כשהשילוב הסתיים , הסתיימה הקבוצה. כמו נר שהאיר לי כשהיה חושך, ודעך כשהחל האור. התקופה הזו פתחה לי את השער לשלבים הבאים. הוציאה אותי מהילד המתבגר המופנם, אל המתבגר החברותי שהוא קצת ילד. לימדה אותי להיות אני, ולא הדימוי שלי.

בימים לאחר המסיבה הבנתי זאת. שהתקופה הנשכחת הזו היו חלק משמעותי במה שאני. למדתי שלהיות חלק זה לדעת מתי להקשיב, מתי לדבר, ומתי לשתוק. שלהיות חלק מקבוצה זה לא לנסות להיות במרכז, שזה בסדר להיות לווין שמשקיף מרחוק ומתקרב אם מרגיש שצריך. למדתי שכדי ליצור קשר עם אנשים אתה צריך להתעניין בהם. ששיחה בארבע עיניים הופכת אותך לחלק מהחברים  יותר ממעשה מושך תשומת לב, מבדיחה מצחיקה וממחיאות כפיים. שלחייך לאנשים מוביל לחיוך בחזרה. למדתי שחברות טובה משמעותה לזהות למי קשה, ופשוט להקשיב לקושי שלו, כי הוא צריך הקשבה ולא פתרון. שצריך לאפשר לאנשים ללכת למקומות אחרים, כי הם עוברים שלב.

היה כיף להיזכר בפנים ובשמות. במי שהייתי, ובמי שאני עכשיו.