לפני חמש שנים התעלפתי בבית. הייתי עם בני שהיה בן שלוש. זה היה בעיצומה של מחלת שפעת שהתבררה אחר כך גם כדלקת ריאות. הילד ענה לטלפון הקווי שצלצל, אחרי שלא עניתי לנייד. הוא סיפר לאמא שלו שאבא ישן על הרצפה ומשתעל חזק. היא חזרה הביתה, נתנה לי אינהלציה שהייתה בשביל הילד, ונסענו לקופת חולים לקבל סטרואידים. בבדיקות לאחר מכן גילו שיש לי אסטמה. קצת מצחיק. אני שרצתי כל החיים שלי ושירתתי ביחידה קרבית מאוד - אסמתי. הרופא קישר את ההתפרצות למתח הנפשי - אמא שנפטרה, מלחמת לבנון השנייה (הייתי בעזה, אחי הצעיר בתוך לבנון), איבוד מקום עבודה כי הפרוייקט בו עבדתי נסגר ועוד. גם העובדה שהפסקתי להתאמן (כאבי ברכיים תכופים) לא עזרה. כן, כבר התעלפתי בחיים מקוצר נשימה וכן קשה לי לנשום במקומות סגורים. פשוט עכשיו האסטמה בדרגה מסוכנת. המסקנה, איני יכלו להמשיך בשירות מילואים קרבי. נשלחתי לאחר חודש לוועדה רפואית שהורידה לי כמעט בחצי את הפרופיל. הוצאתי מהגדוד הלוחם, וצורפתי למערך גיוס המילואים בתפקיד מנהלתי.
בשבוע שעבר יצאתי עם הכיתה לטיול באילת. במהלך הטיול חוסל מפקד החמאס והתחיל מבצע "עמוד ענן". ביום חמישי חזרנו וראינו כל הדרך יירוטים של כיפת ברזל מרחוק. היה צריך להרגיע את התלמידים שהיירוטים רחוקים מאיתנו. כשהתקרבנו, אז גם משפטי ההרגעה לא עזרו, אבל דווקא אז נרגעו האזעקות באזור לשעה. התלמידים כבר רוצים לסיים בגרויות ולהתגייס. נקודת פיזור התלמידים שונתה למקום עם מרחב מוגן. התפזרנו במהירות, לא הייתה אזעקה. הגעתי בעשר בלילה הביתה במטרה לישון. ברבע לאחת, אחרי שעתיים שינה צלצל הטלפון. עלי להתייצב ביחידה תוך שעה. המטרה - הובלת צווי שמונה וציוד לחימה ראשוני לרחבי הארץ. במקרה כזה מתלבשים ויוצאים מיד. הרגעתי את אשתי שלא יוצאים למלחמות עם נעלי ספורט, ואני בתפקיד מנהלתי בלבד. היא ידעה, אבל היה צורך להדגיש. הרי הפעם האחרונה שיצאתי בפתאומיות הייתה חודש לאחר החתונה שלנו לפני עשר שנים. אז נשארתי למעלה מחודש מסוכן בעזה.
יצאתי לנסיעה בטווח הטילים. כבר כתבתי פעם שהכי מפחיד זה אזעקה בכביש בין עירוני. אין מקום להסתתר. למזלי גם הפעם לא הייתה אזעקה במקום שנסעתי. הכבישים היו ריקים לחלוטין. הגעתי. בבוקר כבר פיזרו אותנו. בחרתי לנסוע לירושלים, העיר האהובה עלי, בה גרתי ארבע שנים. האירוני הוא שבתקופה שגרתי שם היא נחשבה למקום הכי מסוכן בארץ. עכשיו היא עיר המקלט שלי. בדרך לנקודת הגיוס חפץ חשוד. כרגיל בירושלים. הכביש נחסם. בחיפוש אחרי כביש עוקף הגעתי לשכונה חרדית. התמלאתי כעס. ברכב שלי מאות צווי שמונה לאנשים, אבות, בנים, בני זוג, ואילו אלו כנראה שלא יקבלו אותם. כרגיל בשכונות האלו ביום שישי בבוקר, הכביש מלא בהולכי רגל. צפרתי. מיהרתי, כעסתי ובעיקר רציתי להגיע בזמן. גם לא ידעתי איך לצאת מהסמטאות בשכונה. בסוף קראתי לבחור ישיבה שהלך במדרכה (ולא בכביש). יותר נכון צעקתי וצפרתי לעברו. אני צריך להגיע מהר לרחוב כך וכך (בטחון שדה). וראיתי שהוא מסתכל על תכולת הרכב. או יותר נכון לערימת הנשקים בין המושבים. "דחוף!" צעקתי. "בוא, אני אראה לך." היססתי. לפי ההוראות אסור להכניס אזרח לרכב שיש בו חומר מסווג וכלי נשק. אבל מה הסיכוי שבשכונה חרדית, אדם שאני בחרתי לקרוא לו בעל עור בהיר יהיה מישהו מזיק. תיכנס מהר! נסעתי מהר בהכוונה שלו. צפרתי כמה פעמים להולכי רגל ולמכוניות איטיות או נדחפות (ירושלמים נוהגים בעייתי). אתה מהשב"כ? הוא שאל, כי הייתי על אזרחי. אני בתפקיד, עניתי. הגענו למקום. היו שם עשרות חיילים שכבר התייצבו בשעת בוקר מוקדמת. תסתכל כמה חיילים באים לשמור עלינו, הערתי. אני יותר בקטע של התפילות, הוא ענה במבוכה. והם בקטע של לעשות משהו מעבר ללשבת ולהתפלל. הודיתי לו על העזרה והוספתי " לא ראית אותי" כמו בסרטי אקשן טובים. כן, כן הוא ענה בבהלה. ואולי הצלחתי לגייס חייל נוסף...
היה קשה כל נושא הגיוס ביום שישי ובמהלך השבת. הרגשתי צורך להתנצל בפני חיילים שדיברתי איתם. אני גם מבוגר וגם כבר לא בריא כל כך. נראה לי שזו הפעם הראשונה בה הרגשתי צביטה על הורדת הפרופיל. לא מהרצון לקרב, מזה לא התלהבתי אף פעם, אלא מהרצון להצטרף לאלו שהולכים למנוע את ירי הטילים לעבר הבית שלי. הייתי היחיד מ"עוטף עזה" בין כל הירושלמים. היו גם דיונים בזמן ההמתנה לאוטוביסים מה יותר מפחיד הפיגועים לפני עשור או הטילים. נימוק כמות ההרוגים בירושלים מול נימוק הפגיעה בבית הפרטי שלך, ועוד כל מיני נימוקים. חוויתי את שניהם. לדעתי הטילים יותר מפחידים למרות שכנראה אני מרגיש כך בגלל שלפני עשור, בירושלים, לא היו לי ילדים. בין לבין אני מקבל דיווחים על נפילות. נפל בשכונה שלנו. בשבת בבניין בו נמצא המשרד של אשתי, בראשון כעשרים מטרים מהבית, וכל החלונות רעדו. ואני ב"מילואים", בירושלים.
חזרתי כעת מהממ"ד כי הייתה אזעקה. קורא שוב. בטוח שרציתי לכתוב עוד. כרגע שוב הראש התרוקן ממחשבות. הוצאנו את הילד באמצע המקלחת. הילדה הקטנה שוב רצתה פיפי באמצע האזעקה כנראה כי ראתה שזה מושך את תשומת הלב לדברים נורמליים (כלומר אליה). היום חזרתי הביתה, אחרי שלושה ימי טיול ללא שינה ועוד שלושה ימים ללא שינה מחוץ לבית, בהם נסעתי כמה פעמים בטווח הטילים עם המחשבה מה עושים באזעקה בכביש בין עירוני. הנשקים ברכב לא יעזרו לי... מזל שאחד התלמידים שכח שק שינה באוטובוס מהמהירות בה ירדנו מהאוטובוס, ומזל שלקחתי אותו כדי להחזיר לו והוא נשאר ברכב, שנסעתי בו אחרי שעתיים, באמצע הלילה, למילואים.
היום בערב חזרתי הביתה. הילד התפלא שאני לא פצוע כי חזרתי ממילואים. הוא חשב שסתם אמרתי בטלפון שזה לא מסוכן ואני כבר לא לוחם. אחרי שעה ירדתי להוריד זבל. הקטנה פקדה עליי להיזהר מ"או-או-או" . לרעשי המטוסים היא מגיבה בשמחה, הנה מטוס של דגל ישראל שעושה "נו-נו-נו" ל"-או-או-או". היא מתגעגעת לגננת. הילד גם אמר שיותר מיומיים חופש זה הרבה. הוא גם חושש שיהיו טילים ביום ההולדת שלו בעוד שבועיים. אני כבר בבית. שהפך לחזית. מאות החיילים שראיתי ועלו לאוטובוסים עדיין לא. הם לוחמים. אחד אמר לי שאת שלי כבר עשיתי אחרי שסיפרתי לו על השירות הסדיר בלבנון. עכשיו תורנו. הוא קצין בדרגת סגן. בן עשרים וחמש. תחזור בשלום, כמו שאני חזרתי. איחלתי לו. שכולם יחזרו בשלום.
ואנחנו? האם גם אתם חושבים בעקבות המשפט האחרון על הבנים שלכם? אני כן. כנראה שעוד כעשור גם הילד שלי, שעכשיו עדיין לא מצליח לשים חולצה לא הפוכה, יצטרך להתגייס. האם הוא כבר בגיל שמונה מחכה לתורו? לי הבטיחו כילד שעד שאגדל יהיה שלום. אני לא מבטיח לילד שלי. לא בדור הקרוב כנראה. בינתיים הוא כתב בפייסבוק לשמעון פרס אחרי שראה בחדשות שהוא מזמין ילדים לכתוב שם. ביקש מתנה ליום ההולדת שיפסקו הטילים. הוא גם לא מגלה הרבה פחד באזעקות. פשוט נכנס לממ"ד במהירות כי שם הקיר חזק והטיל לא פוגע. גם הוא ראה את הבניין של העבודה של אמא קצת מעוך בקומה הרביעית. הוא גם מתחיל להבחין בין יירוט לנפילה. אולי יהיה שלום עד אז? עד שיגיע תורו? כנראה שלא, אבל אנחנו , אנחנו עדיין מקווים.
בברכת צאו לשלום, וחיזרו בשלום, לכל חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים. בשלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה