זה היה ביום האחרון למסע. יום אחרי שביקרנו באושוויץ, ולפני הטיסה לישראל לקראת חצות. בתכנית ליום זה בית קברות לחללי מלחמת העולם השניה בצבא הבריטי, בו קבורים גם שלושה עשר יהודים מישראל שלחמו לצד הבריטים נגד הנאצים. לאחר מכן ביקור בעיר קיילצה בה נערך פוגרום ביהודים שנה לאחר סיום המלחמה.
בפעם הראשונה במשך המסע שירד גשם חזק. עד אז מזג האוויר האיר לנו פנים יחסית. הגשם, ההרגשה של אחרי שיא המסע באושוויץ, והעובדה שבלילה חוזרים השרתה אוירה של עייפות במשלחת. להרבה הייתה הרגשה של רוויה מנושאי השואה, לפחות לימים הקרובים. אחרי כל הזוועות שנחשפו בפני התלמידים היה רצון לחזור לנורמליות. לכך הצטרפה העובדה שנכנסים לבתי קברות, ולפי המנהג היהודי לכהנים אסור להיכנס, וגם לנשים במחזור. פתאום גילו מספר תלמידים חילוניים סבא כהן (לעומת כהן ממשפחה מסורתית שאמר שהוא נכנס בפעם הראשונה לבית קברות מסיבות ערכיות) ומספר בנות ניצלו את העובדה שהצוות החינוכי לא עוקב אחר המערכת ההורמונלית שלהן. נאלצנו להשאיר בפתח בית הקברות אחד מהצוות, אבל התעקשנו שכולם ירדו מהאוטובוס למרות הגשם, מסיבות בטחוניות אך גם ערכיות.
בבית הקברות הנוצרי סיפרנו על כל אחד מהחללים היהודיים במלחמה. הסברנו קצת על סוגי החילות השונים על המצבות, וחילקנו לכל קבוצה שם של חלל יהודי, כדי שימצאו את קברו. תלמידים, מיוזמתם, קראו קדיש על הקברים, או ביקשו שאני אקרא בשבילם (לצערי, כבר קראתי בחיי, וזוכר את המילים). שוחחנו על החשיבות של הלחימה היהודית בתקופה ההיא, וכמובן שהתבקש לדון על חשיבותו של הצבא כיום במדינה היהודית. עלה הנושא של שירות משמעותי, שמקביל בעיקר אצל הבנים לשירות קרבי כמה שיותר. כך שניתן לסכם שאלה שהיו בתוך בית הקברות חוו חוויה משמעותית וערכית.
לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לקיילצה. שוב ירד גשם. שוב התחילו אותם תלמידים שבמיעוט (כבר כתבתי לפני המסע על החורים במסננת) להתלונן שהם רוצים להישאר. שוב התעקשנו שירדו מסיבות בטחוניות ובעיקר ערכיות, ושוב ליד בית הקברות בקיילצה השארנו את אותם התלמידים בחוץ. בבית הקברות היהודי העתיק יש מצבות בנות מאות שנים. סיפרו לנו את סיפור הפוגרום שהתרחש לאחר השואה. הכרתי את הסיפור אך לא את הדמויות המרכזיות בו. היה מרתק לשמוע. המסר המרכזי ששנאת היהודים לא נעלמה לאחר השואה. שהיא תמיד יכולה לצוץ בגלל אירוע שיצית אותו. קשה לכבות שנאה. תלמידים התחברו לדברים שאמרתי יום לפני בטקס (כתובים בחלק הראשון של רשמי המסע) וטענו שהרג בני אדם לשם ההרג עצמו, ולא מתוך הגנה עצמית אישית או לאומית, הוא תוצאה ישירה של שנאה, ושנאה היא תוצאה ישירה של חינוך בבית ובחברה.
בקצה בית הקברות יש אנדרטה נוספת. לילדים שנרצחו עוד בזמן המלחמה. הילדים שניסו לברוח מהנאצים הסתתרו בבית הקברות הישן המצוי ביער. הנאצים באמצעות כלבים ורובים יצאו "לציד ילדים" ורצחו את כולם. עשרות של ילדים קטנים שניסו לברוח מהמוות. שהלילה האחרון שלהם היה ליל פחד ואימה בבית הקברות הישן. הוריהם כבר נרצחו ואילו הם ניסו לברוח. ליד האנדרטה עץ תפוחים אדומים שמשיר פירותיו הטעימים (טעמתי תפוח דומה ברחוב מרכזי בורשה, כאן לא מיראת הכבוד לילדים) על בור הירי. יש צעצועי ילדים שהניחו מבקרים ממשלחות קודמות. יש פתקים עם שמות הילדים שנרצחו ועם גילאיהם השונים, ברובם חד-ספרתיים. ויש נרות. נרות שכבו בגשם שלא הפסיק. הלכתי הצידה והסתכלתי בתמונות ילדיי הנמצאים בארנקי. למזלם הם נולדו בזמן אחר ובמקום אחר. גם הם, כמו הילדים שנרצחו במקום, נולדו יהודים.
קיימנו טקס. שרנו את שיר המעלות. מאין יבוא עזרי? לילדים האלו לא עזר שום דבר. הצטרפנו לתלמידה ששרה במסגרת הטקס. בשבילי קיבל הטקסט משמעות אחרת. של אכזבה. כמה תלמידים אמרו לי אחר שהרגישו כעס ושרו את הטקסט כמו שיר מחאה, ופחות של תפילה. אני הרגשתי סוג של תפילה, שזה לא יקרה יותר. שאם ילד באמצע הלילה בוכה ומתחנן, והוריו אינם, אז שיבוא עזרו מעם השם, ככתוב בטקסט המרגש. הגשם לא הפסיק לרדת והתערבב עם הדמעות. הטקס נמשך ואיש לא ביקש לקצרו בגלל הגשם. גם כאן, שירת התקווה בתום הטקס הייתה מלאה בכוונה. חזקה יותר מכל טקס שנערך בארץ. להיות עם חופשי בארצנו.
בשבוע האחרון נזכרתי בביקור בקיילצה שלוש פעמים. הפעם הראשונה בשבת בבוקר כשירד אצלנו הגשם המשמעותי הראשון בשנה. ילדתי הקטנה התרגשה מאוד ושרה את כל שירי הגשם שלמדה בגן. אני, שחזרתי שבוע לפני כן מפולין התרגשתי פחות מהגשם, ויותר מהתרגשות הילדים. אתמול כבר נזכרתי בטקס פעמיים. בבוקר נהג האוטובוס שהסיע אותנו לגולן במסגרת סיור כיתתי, החליט לנהל ויכוח עם כמה תלמידים לגבי קיומו של אלוהים. אחד מטיעוניו היה שבתורה חזו את השואה. הוא טען שבספר נביאים (אין כזה ספר, מראה על רמת השכלתו בדת) יש קטע המדבר על אובדן. הוא החל להזכיר כמה מילים והבנתי שזה קטע מספר דברים המופיע בתפילת ערבית. הוא טען שאם סופרים שם 49 אותיות מתחילת הפרשה יש את האות "ש" ולאחר מכן כל 49 אותיות נוצרת המילה שואה. הוא גם טען שהשואה היא עונש על ההתבוללות באירופה, ושאחת התלמידות אמרה שנרצחו שם גם חסידים רבים הוא אמר שישראל ערבים זה לזה, ולכן נרצחו גם שומרי מצוות. התלמידים אמרו שהוא מסיר אחריות מהנאצים, ומפיל אותה על אלוהים. רציתי להתערב ולשאול על רצח מיליון וחצי ילדים ברובם לפני עול מצוות אבל ויתרתי. הרי אלו מסוג האנשים שאין טעם לנהל איתם דיון. הטמטום והשנאה כבר הרעילו אותם. הערתי רק שבני אדם לא אמורים לנסות ולהסביר את מעשי האל ומוטב שנתרכז כולם במעשים טובים. לזה הוא הסכים , ואז עברתי לחלק האחורי לשבת קצת עם התלמידים, רחוק מדברי ההבל.
הפעם השלישית הייתה כשחזרתי הביתה. אשתי בישרה לי שהבלוג שלי מופיע בעמוד הבית של תפוז, בכתבה הראשית, ברשומה שפרסמתי על האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו. קיבלתי מספר תגובות, חלקן תמכו וחלקן התנגדו. חלקן העירו הערות וחלקם האירו נקודות שונות בנושא. הייתה תגובה אחת אלימה וגזענית (כינה אותי "בוריס", זה היה אמור להעליב?...). תגובה מלאת שנאה שאחלה לי ולשרצים שלי (אצלי במשפחה זה ילדים, אולי אצלו יש פטנט אחר) לחזור לחור שבו הייתי בשנות התשעים (אני הייתי במוצבים בלבנון בשנות ה-90, אני מניח שהוא התכוון לברה"מ שם מעולם לא הייתי). נזכרתי בשאלה ששאלו בטקס איך אפשר לרצוח ילדים ביריות. ובכן, אפשר. זו תוצאה של שנאה. כדאי לשאול את אותו מגיב שכנראה היה רוצח תינוק, אם היה שומע שהוא לא יהודי שומר מצוות, או לא עלינו תומך באחת ממפלגות השמאל. זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובות אלימות. גם כתבתי על כך רשומה. אבל שבועיים לאחר חזרתי מפולין תגובה כזו מדאיגה אותי עוד יותר. אפשר לרצוח ילדים אם בחרת לאכול מספיק שנאה. אם החברה מסביבך לא הציבה לך גבול ולא אסרה עליך להתבטא בצורה כזו.
ואנחנו, זה אחד הלקחים שאנחנו חייבים להפיק מהמסעות לפולין. מהאירועים הנוראיים שחוללו שם בני אדם. להישמר משנאה ולהתבטא נגדה. גם במרחבי הרשת. לוקח על עצמי לחפש רשומות בנושאים שהם מחלוקת ולכתוב נגד תגובות שמעוררות שנאה, אלימות, הסתה לגזענות וכדומה. אני מקווה שאלו שקוראים רשומה זו ייקחו על עצמם התחייבות דומה. זה לא עניין של ימין ושמאל, של דתיים או חילוניים. אלו דיני נפשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה