יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

הרף יורד, הוא עוד יפול לנו על הראש

הכותרת המשנית יחסית בעיתון של יום שלישי 22/2/11 (עמודים במספר דו ספרתי, למטה, באתרי האינטרנט אין אזכור, שם סופרים כניסות...) לא הפתיעה אותי. מרצים למתמטיקה באוניברסיטאות מתלוננים שהתלמידים אינם מגיעים עם רמת ידע ויכולות מינימליות על מנת להצליח בלימודיהם האקדמאיים בחוג. טובים החבר'ה למתמטיקה בזיהוי מגמות. הרי עוד בתואר הראשון הבינו מה המקצוע שיכול להכניס הכי הרבה כסף משיעורים פרטיים... תלמידי ישראל נמצאים במקום 41 מתוך 64 מדינות, ומקום אחרון מכל המדינות המפותחות. אפילו יש הצעה להעלות את מספר השנים לתואר משלוש לארבע, כדי שבשנה הראשונה הסטודנטים ישלימו את הפערים. ארבע שנים יותר שכר לימוד... עדיף ללמוד משהו אחר, יחשבו המועמדים המוכשרים יותר מתמטית, ולכן ההצעה הזו כנראה לא תיושם. ניתן כמובן להתאים את תכנית הלימודים לרמת הסטודנטים. כאן יש להעזר בתורת היחסות של איינשטיין ולהבין שהדבר רק יגביר את הפיגור של המתמטיקאי הישראלי ביחס לעולם. אבל אולי מה שמבצעים בתיכון יעבוד גם באוניברסיטה, ונחיה כולנו בסוג של לה לה לנד, בה לכולם יש בגרות ותואר. כן הבינוניות פולשת גם לאקדמיה.
הרי זה מה שממליצים למורים בתיכון בכל המקצועות. השתמשו בשיטות של ההוראה המתקנת גם בכיתות העיוניות. בשיטות שמצליחות להביא תלמידים ללא יכולות מינימליות לסוג של תעודת בגרות. השיטות כוללות שלושה עד חמישה מבחנים על כל נושא, נתינת השאלות מראש, חלוקת שכתובים של ספרי הלימוד במקום הספר עצמו, בחינות בעל פה כשהבוחן נורא רוצה שהתלמיד יצליח וכמעט פותר את המבחן בעצמו, ועוד רעיונות שונים ומשונים שכבר כתבתי עליהם ברשומה על בצפר הרייטנינג (קישור מצד שמאל לפי הכותרת, שגיאת הכתיב מאוד מכוונת).
אז הנה זה מגיע לאקדמיה. בוקר טוב למרצים למתמטיקה. ועכשיו למשהו לא מתמטי בכלל. החוסן הכלכלי חברתי של מדינתנו נמדד באיכות התלמיד ולא במספר תעודות הבגרות. 1+1 לא תמיד שווה 2. תלוי מי האחד הראשון ומי האחד השני. 30% של זכאים לתעודת בגרות איכותית, אמיתית, שווים יותר מ70% זכאים לתעודת בגרות של כזה וכאילו. מישהו חייב להפסיק עם קרקס האימים הזה שמטרתו היא להוציא יותר ויותר תעודות בגרות. הרי אם המדינה מדפיסה יותר כסף היא לא הופכת לעשירה יותר, להפך זוהי אינפלציה. ערך הכסף יורד. כשמערכת החינוך מדפיסה יותר תעודות בגרות אז הן כבר לא שוות הרבה. לא ניתן להשתמש בהן באקדמיה, בדיוק כפי שלא ניתן לקנות היום לחם בשלושים לירות, אלא בששה שקלים חדשים(בינתיים, גם זה יעלה).
מספיק לשבת הפסקה אחת בחדר המורים ולראות במה הם משקיעים את מרצם. בשיחות על בעיות משמעת של תלמידים שלא מתאימים אך נשארים בכל זאת בכיתה המיועדת לבגרות פשוט כי אין אופציות אחרות ראויות. כמעט ואין דיונים מקצועיים על דרכי הוראת המקצוע, על העדכונים האחרונים. רובם ככולם עסוקים באותם תלמידים שעד לפני כעשרים שנים לא היו חוצים את שער התיכון העיוני בכיתה המיועדת לבגרות. לא זכורה לי כתלמיד התעסקות של מורים בבעיות משמעת בכיתה י' ואילך. לא באינטנסיביות כזו, אם בכלל. המורים יכלו ללמד אותנו ולא לכבות שריפות. המורים לא היו מגיעים עייפים מנטלית מלימוד בכיתות חלשות. הם היו מורים, מחנכים, ולא שוטרים ובלשים.
ומשרד החינוך. הוא מתעסק בטענות של בחינות קשות מדי, ממוצעים נמוכים מדי, וכרגיל ממציא מיקודים, תכניות אחרות להוראה, במקום לטפל בבעיה האמיתית - היעד, המטרה. להבין שאנו רוצים לקפוץ גבוה יותר. קבלו תיקון, אנו חייבים לקפוץ גבוה יותר. המטרה להגיע לגובה מסוים ולא רק לעבור את הקפיצה עצמה. עד שלא תגיע הבנה זו הם ימשיכו לחפש פתרונות קסם, ולצפות מהמורים להיות קוסמים. להוריד את רף הקפיצה. מקסימום, יש מכללות שיתנו לך את התואר במינימום מאמץ, מינימום דרישות, ומקסימום כסף.
ואנחנו, המורים. יוצאים עם כאב ראש גדול בסוף כל יום עבודה. אלו לא רק קולות רעש התלמידים. זה הרף שמשרד החינוך מוריד על ראשנו. למורים הוא כבר מזמן לוחץ על הראש. גם גאוני המתמטיקה במגדל השן האקדמי מרגישים זאת. המערכת הצבאית כבר מרגישה זאת. עוד מעט זה יפול על כל החברה. מזל שיש מזרון לשקוע בתוכו, עמוק עמוק...
בברכת עלה והצלח. בדגש על עלה, כתנאי להצלחה אמיתית... 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה