מצידם שנאכל דשא- על עז שצורכת דלק

בזמן מסיבת העיתונאים שכינס ראש ממשלתנו להודיע על הקלות במצב הכלכלי (מתי תהיה מסיבה על הקלות במצב הבטחוני?), נזכרתי בסיפור החסידי הידוע על העז. למי שלא מכיר הנה תמצית הדברים: לאיש אחד היה בית קטן מדי למשפחתו הגדולה. בחדר וחצי גרו הוא, אשתו, שני הוריו, חמותו וארבעת ילדיו. פנה האיש אל הרב שייעץ לו איך לשמור על שפיותו. ענה הרב, תכניס לתוך הבית עז. הסוף ידוע... היה יותר צפוף ומסריח כמה ימים, פנה האיש אל הרב בתלונות "מה עשית לי". הרב הצטער ואמר לאיש להוציא את העז. חזר האיש לביתו הדל, הוציא את העז, חיבק בהתרגשות את כולם (אולי אפילו את חמותו) והרגיש רווחה גדולה. הבית נראה פתאום גדול יותר.

זו האסטרטגיה של ראש הממשלה, ולא בפעם הראשונה. לחנוק אותנו בעודף גזירות ומיסים, לתת לנו כמה ימים להתלונן ולצעוק, ואז לגלות "רגישות חברתית" ולהוריד חלק מהגזירות, בתקווה שלא נשים לב שיש כמה שהוא השאיר ושמצבנו עדיין ממש לא משהו. זה עבד לפני כשבע שנים שהיה שר אוצר, עם קיצוץ מטורף בקצבאות ודמי האבטלה ועוד כמה דברים שהספקנו לשכוח, ואז ביטול חלק מהן. גם עכשיו, עליות מטורפות של הדלק בשנתיים האחרונות בעוד המחיר לחבית נפט בעולם אפילו ירד בשנתיים האחרונות, ועלה קצת רק לאחרונה. אז עכשיו ההעלאה האחרונה מבוטלת. באמת תודה. הוציא את העז, אבל את הבית לא הגדיל... חבל שנאלצתי לתדלק ביום שלישי האחרון, אבל הרכב לא נוסע בלי.

ובאמת שניסיתי. תמיד סיפרתי בהערצה על מרד הצרכנים בבריטניה בשעה שהעלו את מחירי הלחם. במשך כשבועיים כל תושבי האי הבריטי לא קנו לחם, ואז נאלצו להוריד את המחירים. אבל בלי דלק? לפני כשלושה שבועות התקלקלה לי המכונית. הייתי כמעט שבוע בלי. כדי להגיע לעבודה, יצאתי  שעה יותר מוקדם, הלכתי עשר דקות בקור ברגל עד לתחנה הקרובה. עליתי על אוטובוס צפוף שעשה עשרות סיבובים עד שאסף את כולם מכל העיר. הלכתי עוד רבע שעה ברגל, עד לעבודה. בדרך חזרה מהעבודה שוב הלכתי רבע שעה עייף אחרי יום עמוס חוויות (הידעתם שמורה נאלץ לעמוד כל היום על הרגליים?), חיכיתי בממוצע כשלושים וחמש דקות עד שהגיע האוטבוס הצפוף ששוב נסע כשעה ועשר דקות, נסיעה שברכב לוקחת עשרים דקות, על מנת להחזיר את כל האנשים למקומותיהם. בדרך חזרה יש בונוס. בגלל שאני לא עולה בתחנה מרכזית כמו בבוקר אלא באמצע המסלול, אני נאלץ לעמוד כשעה באוטובוס נוסע עם תיק גדול על הגב. יורד כבר ליד הגן של הילדה כי אין לי את הזמן לקפוץ הביתה לאכול צהריים. משם בריצה לבית הספר של הגדול. מזל שלפחות בימים אלו לא ירד גשם. יש יום שאני עובד בשני מקומות ושום אוטובוס לא יביא אותי בזמן ממקום למקום (יש לי רווח של חמישים דקות בין שיעור ושיעור, במרחק נסיעה של שלושים וחמש דקות ברכב). בקיצור באמת שאי אפשר בלי רכב. אפשר אולי לחסוך נסיעה או שתיים בחודש, אך לא יותר. בהרבה מקרים רכב הוא חיוני להגיע לעבודה, הוא לא מותרות. בימינו אדם ללא רכב מוגבל ביכולתו להתפרנס, חלק גדול ממקומות העבודה הם פחות נגישים לתחבורה ציבורית, וללא הסעות מאורגנות. בעיקר בערים הבינוניות, שמחוץ לתל אביב, רכב הוא חיוני.

ככל שאני חושב על כך, העז בסיפור בתחילת הרשומה הזו היא לא האגרות הגבוהות על הדלק אלא אנחנו. הממשלות בשנים האחרונות מתנהגות אלינו, אנשי מעמד הביניים, אלו שעובדים בעבודה רגילה, גרים בבית רגיל, משלמים מיסים גבוהים כרגיל, למדו מקצוע אקדמאי רגיל, שירתו בצבא כחיילים לוחמים רגילים, בעלי מספר ילדים רגיל(2-4), כאילו אנחנו העיזים המיותרות במדינה שלנו. כאילו אנחנו מפריעים לאנשי ההון לבנות ולהתעשר על חשבוננו, לקחת לנו את הנוף, את קו הים ואת קו הרקיע.אנחנו מפריעים גם לבחורי הישיבה לחיות על חשבוננו, שם אנחנו לא עז אלא יותר חמור עבודה. כדי לגדל ילד אחד איכותי צריך שני הורים עובדים במשרות מלאות, ואין פתרון כלכלי לילדים עד גיל חמש. כאלפיים שקלים ויותר מוציאה משפחה על גנים פרטיים ומטפלות, אלא אם כן יש סבתא קרובה שמוכנה לטפל בחינם, בריאה ולא עובדת (לרוב אין). גם בתי הספר היסודיים מספקים פתרון חלקי בלבד. שני ההורים לא יכולים להתחיל לעבוד לפני שמונה וחצי כי צריך להביא את הילד לבית הספר ומשם להספיק להגיע לעבודה. צהרונים של העירייה עולים כאלף שקלים לחודש בשביל שלוש שעות יומיות, מורות ברמת בייבי סיטר וארוחת צהריים ברמה בינונית ומטה. ההרגשה היא שאורח החיים הנורמלי של שני הורים עובדים שמגדלים ילדים לא בנוי בשביל המדינה הזו. כאילו אני, אישתי וילדיי הם העז בסיפור הזה, ומנסים להוציא אותנו החוצה, כאילו לא נלחמתי מספר שנים וסיכנתי את חיי למען הבית הדל והאהוב הזה, כאילו אנחנו זרים (ואותם מותר לגרש בכוח?). מקשים עלינולרכוש השכלה גבוהה ומועילה לנו ולמדינה, ואם אנחנו כבר מצליחים לרכוש אותה, לעבוד וללמוד ביחד כי אין לנו הורים עשירים שיממנו לנו את זה,ולבצע שירות מילואים חודש בשנה בזמן הלימודים, אז מפריעים לנו לגדל ילדים עם קצת רווחה כלכלית, למרות שהילדים שלנו, המעמד הבינוני המשכיל, הם אלו שיחזיקו בעתיד את המדינה.

ולסיום מוסר השכל. בני בכיתה א' קיבל לקרוא סיפור קצר על עז שהלכה לגינה וראתה פרח יפה. טעמה העז את הפרח וקראה: "הפרח יפה אך לא טעים!". אחת משאלות ההבנה על הסיפור הייתה "מה תעשה העז למחרת כשתראה את הפרח?" כתב ילדי הקט שהבין כבר בכיתה א' את כללי המשחק במדינה ועייף מהם: "מצדי שתאכל דשא".

בברכת פרנסה טובה, ונחמה שבריאות זה הכי חשוב (דשא זה בריא?), לפחות אנחנו לא מתים, רק מתחלפים...