היום מוצאי שמחת תורה. החג מציין את קבלתו של המסמך שהוא הבסיס ההומני החוקי לאנושות כולה, ועשרת הדברות הם גולת הכותרת. בחג זה מציינים את המחזוריות של קריאת התורה, את הנצחיות שלה, את סיום תקופת חגי הסתיו וסיום טעינת מצברינו הרוחניים לקראת השנה הבאה. חג מקסים. כוונתו טובה, סיום נאה ושמח לתקופה רוחנית זו. בילדותי היה זה אחד החגים האהובים עליי. היינו מגיעים לבית הכנסת, ובמקום תפילה ארוכה כמו בכל חג, הייתה תפילה קצרה ולאחר מכן חגיגה וריקודים, וגשם של סוכריות, והכי כיף-להרים ספר תורה כמו גדולים, בלי שאבא יצטרך "לקנות מצווה" ולהתחרות בעשירי בית הכנסת כמו בשאר החגים.
אז למה לעזאזל עכשיו חצות, אני גר בשכונה לא דתית (הרוב המוחלט הוא חילוני), ובחוץ בשם התורה משמיעים מוזיקת טרנס כבר ארבע שעות, (או מוזיקה ערבית לשם גיוון) עם מילים מהמקורות בלחן MTV, מפריעים לילדיי לישון (הקטנה מחר בגן בפעם הראשונה), זיקוקים במרכז שטח בנוי, רעש מחריש אוזניים, צרחות "אנחנו אוהבים אותך הקדוש ברוך הוא", משטרה שעונה לתלונות שהיום מותר גם בחצות כי אין מה לעשות - זה חג. אם משה רבנו נותן התורה היה יורד כרגע מהר סיני היה מקבל דה ז'וו חזק לא ממתן התורה עצמו אלא מעגל הזהב. "מה קול ענות אני שומע?"
ממתי הדת היהודית נהייתה צעקנית? ממתי החליטו קבוצה של אנשים הקוראים לעצמם דתיים להשניא על חלקים גדולים מהציבור את הדת? ממתי הפכנו למוסלמים או נוצרים המודיעים בראש חוצות (באמצעות מואזין או פעמון הכנסייה) שעכשיו זמן התפילה וכולם להגיע? ממתי הפכה התפילה מעניין אינטימי ומרגש בין אדם לאלוהיו למפגן ראוותני של עבודת אלילים וטקסים רעשניים וריקים מתוכן או רגש וכוונה?
השבוע כשטיילתי בתל אביב פגשנו בפארק הרבה משפחות חרדיות. חלק גדול מהילדים שהתנדנדו צרחו בקולי קולות מזמורי תפילה מיום כיפור , תוך עיוותים ושגיאות במילים, כאילו זה הלהיט החדש בערוץ 24 ולא מזמורי תפילה שאמרו יהודים ברגש וכוונה מאות שנים. התלמידים הבעייתיים ביותר בכיתתי הם אלו בעלי הכיפה הענקית שמסתירה להם את הפנים, אלו שכל מילה שניה שלהם היא אלימות מילולית מהדרגה העלובה ביותר, וכל דרכיהם מביעות חוסר כבוד לסביבה ובעיקר לעצמם. הדתיים האמיתיים בעלי הכיפה הסולידית, הדתיים של פעם, שהייתי חלק מהם, שהיו הכי מנומסים, שידעו לקרוא מגיל ארבע כי לימדו אותם בבית הכנסת, כמעט ונעלמו מהעולם. לפחות בסביבתי. אני נתקל בהם רק בשירות המילואים בבני ישיבות ההסדר. הם עדיין מלח הארץ.
הדת הפכה למפלטו של הנבל. לאופנה הצעקנית החדשה. כמו BMW. כל "שופוני" מתחזק בדת. הופך אותה לצעקנית ונלעגת. לכזו שלא מקבלת את האחר. מספר פעמים שהציעו לי ברחוב להניח תפילין וסרבתי בנימוס, הותקפתי בשאלה "מה, אתה לא יהודי?!". בדרך כלל התשובה הייתה אני יהודי יותר ממך כי סיכנתי את חיי למען המדינה בצבא בזמן שאתה התעסקת בלהירשם לישיבה ולעשות כסף בשחור. את ה"ייחוס" המשפחתי כבן למשפחת רבנים לא הייתי מזכיר. הדת הפכה לחיצונית והעלימה את הפנימיות, לראוותנית, למיסיונרית, ולשונאת. זה מתחיל באנשים שמכונים רבנים המגדפים כל אדם שאינו נוהג כמוהם. מפחידים את הנוער בעונשים מהגיהנום כמו האינקוויזיציה הנוצרית בימי הביניים. מסרבים לקבל אנשים הרוצים להצטרף לעמנו אך לא מעוניינים להיות חרדים. שכחו את "עמך עמי ואלוהייך אלוהי" שהספיק לרות, סבתא-רבא של דוד המלך, והכי גרוע משניאים את הדת על דור העתיד והופכים אותה לעגל זהב ריק מתוכן.
זה מצער, מיהודים אנו הופכים לישראלים וזה במובן הלא טוב, הצעקני, של המילה. מהתפילות נשארו רק המילים ולא הכוונה. מההכנות לקבלת שבת נשאר רכב שמודיע ברמקול על מועד כניסת השבת כמו שמודיעים על טיל שעומד לנחות, (כאילו שאני לא יודע לקרוא בלוח השנה או בעיתון) ומפריע את מנוחת הצהריים של האנשים שטרחו לכבוד השבת. משמחת תורה נשאר רק רעש וצלצולים של מוזיקה לועזית, זרה ליהדות ולמנגינות שאני זוכר מבית סבא. אירוע המוני של בורים וכופרים. תירוץ לרעשנות, לראוותנות. עגל הזהב...
בברכת חג שמחת תורה אמיתי אוהב ושמח "אהבת עולם בית ישראל, עמך אהבת"...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה