קצת בהמשך לרשומה הקודמת- פגעי הקיץ שהאדם יוצר,שקיימים כל השנה אך מציקים בעיקר בקיץ. אדם- אולי בהגדרה ביולוגית. בכל סביבת מגורים תמצאו את המיעוט שחושב שכולם צריכים לשמוע את התנהלותו היומיומית. באמת תודה על השיתוף והכנות אבל לא הייתם צריכים... אפשר לפתוח בלוג.
שיחות מאוד קולניות מקומה עשירית לחניה, שאריות ארוחת צהריים וסיגריות בתוך המעלית-מ"ר אחד המשמש את כולם, גם לא מעשנים וגם לא אוכלי שאריות מהרצפה, שאריות של מים מהספונג'ה האחרונה שכנראה חשבו שגם חלונות ביתי זקוקים לניקיון(או שעדיין לא יודעים להפעיל את האסלה) צפצופים מחרישי אוזניים בליווי מקצבים מוזיקליים מאולתרים שמזכירים לי שצופר מכונית לא הומצא ככלי נגינה, אבל כבוד על הניסיון, הודעה מרכב נוסע על מועד כניסת השבת (אנחנו במאה ה-21 ואנשים יודעים לקרוא, זה רק מפריע ומשניא את הדת, וחבל...) ובעיקר טעמם המוזיקלי המעודן של אלו המתעקשים שאכיר את כל גדולי הדור העכשויים בתחום, או לפחות שאעריך את עוצמת הרמקולים ברכבם.
בקיץ חם ולא ניתן לסגור חלון. מי שמעריכה את הרמקולים היטב זו הילדה שלי בת השנה שהמוזיקה העירה אותה והיא החזירה בצרחות משלה (לא ברור אם בגלל שהעירו אותה או בגלל הטעם המוזיקלי הזוועתי). משום מה גם תמיד המוזיקה היא פסואבדו-מזרחית, כלומר מנסה לשלב טקסט של ילד לא חכם בן שלוש לבין טרבוקות וקצב טראנס גרוע. כל סוג של מוזיקה, גם מזרחית, צריך לדעת לעשות היטב, ויש מספיק שעושים אותה טוב, והרבה שעושים אותה רע. לא תשמעו אף פעם את דיסק ההופעה של שלמה ארצי או ליאונרד כהן בווליום גבוה, למרות שרובם שומעים אותם בווליום גבוה, פשוט הם מנמיכים בשכונות מגורים ומגבירים כשהם בכביש ראשי או מחוץ לעיר.
לחלק מהדברים יש פתרונות. להוציא משאף (אלרגיה לאבק, אבל הוא יוצר את אפקט הפחד והאשמה) בכל פעם שמישהו נכנס ללובי או למעלית עם סיגריה. להשאיר בדואר כתב תביעה עם מכתב על נייר עו"ד שדורש פיצוי על שעות הניקיון של חלונות הבית. כמובן שברוב המקרים פשוט לבקש יפה, בחיוך וזה עובד. חייב לציין שאצלי בבניין כמעט ואין תופעות כאלו, לכן שהן מתרחשות הן חריגות ומעצבנות. משום מה בקיץ הן מתרחשות יותר. הבעיה העיקרית היא מסביב כלומר הרעש שמייצרים עוברי אורח שפשוט לא סופרים אותנו כבני אדם, ומרעישים בחוצפה שלא לצורך (אין הכוונה לילדים). אני לא גר על כביש ראשי או אזור בילוי, אין סיבה לייצר רעש לא נחוץ.
מתאר את הביקורת שעולה בראש הקוראים - אתה חי בחברה ואתה צריך להסתדר עם כולם. ככה זה אנשים, לא כולם סטריליים בהתנהגותם. אי אפשר לחיות באי בודד. שוב ה"אנשים" מהרשימה הראשונה שלי. אז הרי הודעה - רוב האנשים הם לא "אנשים". רובם סולדים מלכלוך ברחוב, ממוזיקה בדציבלים של מסוק בשכונת מגורים וכדומה. אבל הסטיגמה שמשום מה הדבקנו לעצמנו של רעשניים וקולניים הפכה כבר לזלזול בפרטים שבחברה. אדם שנוהג כך הוא חסר כבוד לסביבתו ולכן חסר כבוד בכלל.
מזכיר לי שטסנו למרמריס ולקחנו שיט מקומי שהיה זול יותר בהרבה מהבילוי המקביל בחסות ישראלים, שהציעו לי בתורכית (לכל מי שעד עכשיו חשב שרק אשכנזי מסוגל לכתוב כזו רשימה טרחנית ,אז אני לא, וזה גם נושא- מדוע יש ספרדים המתעקשים לייצר לעצמם סטיגמה של חסרי יכולת התנהגותית...) היה מאוד נעים עד שהספינה עם הישראלים עברה לידינו ברעש גדול. מנהל האירוע (רב נפגעים?) צורח: "יאללה, ישראל, בוא נראה לכל הטורקים מה זה, כולם כפיים!". למה צריך להראות מה זה? מה יש להראות? למה? מה המטרה? לא היה כבוד גדול להיות מאותה קבוצה לאומית של הרעשניים, והסברנו בנימוס למשפחה התורכית וזוג הבריטים שישבו לידינו בשיט שיש שם מסיבה מאוד גדולה ולכן הרעש הגדול (למרות שהסבר שזוהי ספינת הספארי ללא השגחה ואלכוהול חינם לחיות היה הגיוני יותר), והם ענו שגם להם יש חוליגנים. השיחה עברה לכדורגל אנגלי, ויצאנו מזה. משפחה הישראלית שהכרנו במלון והעדיפה לשלם יותר אבל לקבל הדרכה בעברית בשביל הילדים ,גם התלוננה אחרי שחזרנו מהטיול על זה שלא נתנו להם להנות משיט רגוע. הדרכה והסבר לא היו שם באף שפה.
הבעיה שתופעה שאמורה להיות צדדית (גם לנו יש חוליגנים) הפכה למאפיין תרבותי שלא רק שלא מתביישים בו אלא גאים בו. (זוכרים בהקשר אחר - "אני אספסוף גאה"?) הקולניות והוולגריות הציבורית הפכה למטרד שהרוב נגעלים ממנו אך נמנעים מלעשות משהו בנידון. גם פחד מפני אלימות אבל בעיקר מהשלמה ורצון לא להראות תכונות שלא נחשבות לפופולריות בזמננו ומקומנו אנו.תכניות הסאטירה צוחקות עליהם אבל אנשים רואים בכך צורת התנהגות מקובלת.
לפני מספר שבועות קראתי שנחקק חוק נגד רעש בלתי סביר. מישהו אוכף אותו. אם מתקשרים למשטרה הם עונים שרק אחרי אחת עשרה בלילה הם מגיבים לפניות כאלו. (הילדים שלי ישנים בתשע, וגם אי אפשר לנהל שיחה או לצפות בטלויזיה ברעש כזה), מוקד עירוני מפנה אותי למשטרה וכך הלאה... חוק צריך לאכוף כדי שיבוצע. אם לא אז חבל על הנייר. באוניברסיטה בה למדתי היה חוק נגד עישון בתוך המבנה, אך כולם צפצפו. שבוע אחד הסתובבו חמישה פקחים וקנסו במאתיים שקלים כל מעשן. אחרי שבוע אף אחד לא עישן במבנה. אז הורידו את המכסה לשני פקחים, והבעיה נפתרה.
על השאלה מדוע אנשים צריכים את האכיפה כדי לבצע פעולות בסיסיות של התחשבות מינימלית באנשים ובסופו של דבר גם בעצמך, טובי הפילוסופים מנסים לענות. כדי שהחוקים יהפכו לנורמות שלא מצריכות אכיפה על כל אחד מוטלת האחריות האישית לא לפגוע בצרכי סביבתו לאויר נקי ושקט, ולהפסיק להגיד שככה עושים"אנשים". אנשים זה אנחנו. אם משהו מפריע לכם תתלוננו לגורמי האכיפה עד שימאס להם מהתלונות שלכם ויצאו לפתור את הבעיה.
בברכת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך",משפט המתמצת את רשומה זו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה