תגובתי הראשונית ביותר, כזו שבאה מהאיד, ולא ממקומות תבוניים יותר הייתה איכס. חילול הקודש. הכוונה כמובן ליוזמת מספר אנשים להצהיר על תמיכה במדינה פלשתינאית ברחוב רוטשילד בתל אביב, ממול לבניין בו הוכרזה מדינת ישראל ב-1948. זהו אחד המסמכים היחידים שחתומים עליו פוליטיקאים ישראלים ואני מסכים איתו. מסמך מכונן, בנוי על יסודות ראויים, משלב את היהודי והדמוקרטי, את החילוני והדתי, ומגדיר, אם לא את הקונצנזוס של החברה הישראלית, אז לפחות את הקונצנזוס שלי עם עצמי. וגם זה משהו. ופתאום מחליטים מספר אנשים, מאוד מכובדים, בינהם פרופסור שטרנהל, שספרו על הפאשיזם בצרפת תרם לי מאוד מבחינת ידע וגם כמקור רעיוני ראשי לאחת העבודות הסמנריוניות שלי, ומשווים את מסמך זה להצהרת כוונות על מדינה פלשתינאית. מדינה שאני מודאג מהקמתה הבאה עלינו (לטובה?לכלותינו?). בכל מקרה אין אני תומך נלהב , אלא רק מתוך אילוץ. לא בגלל שמדינה זה מה שמגיע להם, אלא זה יותר מגיע לנו להיפטר מהצרה המדינית, הכלכלית והמצפונית הזו, עם כל הסיכונים וההשלכות הכרוכים בכך, וכבר כתבתי כאן בנושא...אז מדוע אנשים כאלו חכמים עשו צעד כזה מעצבן?
אז התחיל הרציונל לעבוד. האגו. זה יכול להיות מאוד מועיל מבחינה הסברתית שנצטייר כחברה שתומכת בזכויות הפלשתינאים, ולא רק ככובשים אכזריים, כפי שהעולם רואה אותנו, שלא בצדק ברוב המקרים. הסופר אגו המוסרי גם החל לעבוד. זה מאוד יפה שאנו רוצים להשוות את זכויותינו לזכויותיהם, ומוכנים ללכת עד הצעד הסמלי של השוואת מגילת חרותינו המודרנית (מתאים לפסח) לחירותם של הפלשתינאים, אפילו שחלקם לא מתנהג אלינו ברוח החג (מישהו הזכיר את מלון פארק בנתניה?) חלק יקראו לזה נאיביות, חלק יקראו לזה מצפן מוסרי. עדיין מחווה יהודית יפה.
והרי לכם תמצית הסיבה להעלמותן של מפלגות השמאל הישראלי. הם מעצבנים. הם מנותקים מהלב ומרחפים להם אי שם בגלקסיית האינטלקט, השכלתני, החילוני-פוזיטביסטי, בלי טיפה רגש או חמלה למגילת העצמאות שהתחנכנו אליה, אבל עם מודעות גבוהה מאוד לזכויותיו של האחר. כאילו שכל מטרתנו היא לפתור את בעיותיהם. צדק עיוור ומנוכר. מרחף מעלינו ,רואה את שני הצדדים, ומנסה לפצות על עובדת היותו שייך לצד היהודי בנטייה להזדהות יותר עם סבל האחר. האם בהיותם כה למעלה לא חלף לידם איזה טיל גראד?
ראש ממשלתנו הנוכחי, ממפלגת חירות ההיסטורית, כבר עשה את המעבר משתי גדות יהודיות לירדן , לשתי גדות ערביות לירדן (עם סידורי בטחון, אך ללא סידורי אידיאולוגיה). מבחינה מדינית הוא כבר שמאל, לפחות כמו מר"צ של שנת 1992. בטוח שיותר מרבין לפני הרצחו. הוא מציג זאת כצורך בטחוני, הסברתי נוכח עמדת ארה"ב, כצעד הכרחי מפני האיום האיראני, או פשוט לא מציג זאת משיקולי בחירות פנימיות, אלא רק מדבר על כך. רק דוברי השמאל מציגים זאת כצעד צודק. לא אילוץ, לא כורח המציאות, פשוט צודק. ובאים ברוב שמחה וחגיגיות להצהיר על כך בקודש הקודשים של הישראליות הציונית המודרנית, שהוא, השמאל בנה את רובה. בחגיגיות ושמחה בלי תחושת הגועל מהטרור הפלשתינאי ששובר שיאי זוועה בכל פעם מחדש וזוכה לתגובות שמחה מחלקים גדולים ברחובות הערים בעזה וברמאללה(מישהו חשב על לינץ' בשני חיילי מילואים? על סוכריות ברחובות עזה?). אותה תחושה שרבין היטיב להעביר בשפת הגוף שלו שחתם על הסכמי אוסלו עם עראפאת, גועל, אבל חייבים. ההבדל הוא לא במטרה - שתי מדינות לשני עמים, שעליה כבר מסכימים גם רוב חברי ממשלת נתניהו, ההבדל הוא בהצגת הרציונל לצעד זה.
למפלגות השמאל דרוש קול שפוי. קול של רגש. לא קול של אינטקטואלים זועפים וצדקניים. מפלגת שמאל שתחזור להציג את הצורך בשלום כצורך בטחוני שלנו, ושתיתן לצד האחר להציג זאת כצורך בטחוני שלו. שמאל שידבר על הקשר בין הכיבוש לאלימות החברתית בתוכנו. על התקציבים שעדיין מבוזבזים בהתנחלויות ובאבטחתן ההכרחית, במקום בעיירות הפיתוח בנגב, בהשקעה בחינוך וביצירת מקומות עבודה ראויים שימשכו אוכלוסיה חזקה לשם. שמאל שבא לטובתנו, אזרחי ישראל, ולא לטובת צדק עולמי קר ומנוכר. שמאל שפוי, שמאל שיוויוני, שמאל שלנו. משהו שנהיה גאים בו, ולא נגיד איכס ראשוני על דובריו ועל דבריו, ורק אחר כך נתפנה לחשוב ולהבין (אולי) את ההיגיון שבדבריו. הנה רעיון למפלגת שמש. אבקש רק ממי שלוקח את השם או הרעיון להתחשב בי ובדעותי בזמן שהוא מרכיב אותה. אפשר להרים טלפון או להסתכל ברשומות שונות בבלוג זה.
וטענה אחרונה לאותם אלו שקראו להקמת מדינה פלשתינאית בשדרות רוטשילד בתל אביב. לפחות הייתם מתנים את הצהרתכם המלווה בעקרונות של זכויות אדם, במתן תנאים מינימליים לשבוי, אם לא בהחזרתו המיידית של גילעד שליט. שימו לב לרמת הניתוק מהעם ומהעולם.
בברכת חג אביב פורח וחג חירות שמח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה