כששמעתי את המשפט בכותרת מפי ראש ממשלתי נזכרתי באחת ההרצאות שהעברתי לפני כמה שנים במסגרת עבודתי בעמותת "אור ירוק". הוזמנתי לאחד הבסיסים במרכז הארץ להעביר יום עיון על סיכונים בנהיגה אצל צעירים בפני חיילי הבסיס. מכיוון שהבסיס היה גדול חלקו אותם לארבע קבוצות והעברתי אותה הרצאה ארבע פעמים. לאחר שתי הרצאות הוזמנתי לארוחת הצהריים. התפלאתי לגלות שיש חדר אוכל נפרד לקצינים. לא הייתי רגיל לכך. בשירותי הצבאי מקסימום היה בטירונות שולחן סגל. שאלתי את קצינת החינוך מהם ההבדלים והיא ענתה שלא יותר מדי. כאן השולחנות ערוכים ולא עומדים בתור, יש כלים מזכוכית ולא מפלסטיק, יש תורני מטבח שמגישים לך שתיה, אבל כעיקרון זה אותו האוכל.
לא הבנתי את הצורך בהפרדה. היא נראתה לי טעות. כיצד החייל אמור לתת אמון במפקדיו ולהיות מוכן ליטול סיכונים בשעת הצורך בהישמע הפקודה אם מפקדיו לא מוכנים אפילו לסעוד ארוחה רגילה באותם תנאים ביחידה קרבית זה לא היה קורה, אבל בבסיס שהוא מקום עבודה, שכולם חוזרים לביתם בסוף כל יום, יכול להתפתח נוהל כזה. אם מפקד ירצה שחייליו ילכו אחריו בכל מצב הוא חייב להראות להם דוגמא אישית. דוגמא שמתחילה בבסיס- תנאי מחיה- ארוחות,חופשות, תנאי מגורים, לבוש. אחרת כיצד יצדיק הרעה בתנאי חייליו אם הוא בעצמו אינו סובל מהרעה זו.
התמונה שתפסה תאוצה ותפוצה היא התמונה של ראש הממשלה ושר האוצר יושבים ומחייכים. על התמונה מופיעים כיתובים ציניים שונים בנוסח פתרנו את בעיית ההצתות כי העלנו את מחיר הדלק וכדומה המבטאים את תחושת הניכור של חלקים גדולים מהציבור כלפי ראש הממשלה ושר האוצר. הרי החברה הישראלית יודעת לעמוד בקשיים גדולים הרבה יותר מהעלאת אחוז מע"מ. כשנחתו טילים על הדרום או הצפון לא קמה מחאה בסגנון שקמה עכשיו. היו הפגנות על דרך הפיתרון לבעיה אבל לא תחושת ניכור. תחושה זו קיימת רק כשאדם מרגיש שעובדים עליו בציניות. שאלו שדורשים ממנו לשלם לא משלמים בעצמם. שהמפקד שולח את חייליו לחזית והוא בעצמו נשאר בטוח מאחור.אותה ציניות עבדה גם במהפכה הצרפתית שם הדביק הציבור למלכה את האימרה הידועה על הלחם והעוגות
אולי באמת המצב הכלכלי עלול להתדרדר. אינני כלכלן. אולי הקיצוצים הכרחיים. אולי צריך להקטין גרעון או להעשיר את קופת המדינה כדי למנוע את הפיכתנו ליוון או ספרד. מה לגבי מנהיגות? מה לגבי דוגמא אישית? אם המצב הוא קשה אז יואיל בטובו ראש ממשלתנו להכריז על קיצוץ בהוצאות הממשלה. הורדת מספר השרים וסגני השרים, וקיצוץ רוחבי של עשרה אחוזים במשכורותיהם של חברי הממשלה וברי הכנסת כמו כן הגבלת הקילומטרים אותם מקבל כל חבר ממשלה ברכב המדינה אותו הוא מקבל, כך שיצטרך לשלם מעט דלק וירגיש את עליית מחירו. נכון שהצעד לא יפתור את בעיות הכלכלה( זה לא המצב של צרפת לפני המהפכה) והחסכון לקופת המדינה יסתכם בכמה עשרות מיליוני שקלים בעוד הסכום הוא מספר מיליארדים, אבל הוא יפתור את חוסר המנהיגות ותחושת הניכור של העם כלפי מנהיגיו. יהיה קל יותר להבין שאין ברירה. אבל כל עוד שהגזירות לא פוגעות באנשים המטילים אותן, הציבור לא יקבל אותן בהבנה שאין ברירה.
לראש ממשלתנו עבר צבאי מפואר. הוא אמור להרגיש את רוח חייליו ולהבין את התחושות הקיימות. מניח שביחידה שלו בצבא אכלו כל בעלי הדרגות השונות באותו חדר אוכל וחיו באותם תנאים. מנהיגים צריכים לקבל שכר גבוה תמורת עבודתם, אך אינם יכולים לפטור עצמם מגזירות כלכליות שהם מטילים על הציבור. אם לא הציבור יחליף אותם בבחירות הבאות. ככה זה עובד בדמוקרטיה, מאז המהפכה הצרפתית.
ואנחנו, מחכים עדיין לפוליטקאי שיראה דוגמא אישית ויציע על קיצוץ במשכורתו הוא מרצון. קיצוץ סמלי, קטן. שבעזרתו ניתן יהיה לממן ציוד חזרה לבית הספר למשפחה נזקקת, או תרופה יקרה מדי לאדם חולה כרוני. נזכור בקיץ החם הזה את בן גוריון שהלך לשדה בוקר ולא רק אמר שהמצב בנגב קשה. אולי היה לו מזגן בחדר ולאחרים לא? מניח שבקיבוץ האידיאולוגי של אז הוא לא ביקש וגם לא היו מסכימים לתת תנאים לא שוויוניים. אבל היום כבר אין לנו אידיאולוגיות. רק יחסי ציבור. הציבור זה אנחנו, הציבור משלם.
בברכת קיץ פחות חם. אם מעלים מע"מ לפחות שיורידו מעלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה