למה פסטה? פנה ברוטב עגבניות וצ`ילי שזיפים, בתוספת פטריות בקארי ונענע

בחופש יש לי יותר זמן לבשל. גם אם לא בישלתי באותו יום אז לפחות שהמטבח יהיה נקי. זו התקופה שבה מערכת היחסים המשפחתית שלנו עם המטבח חוזרת לנקודת ההתחלה בה אני הייתי המבשל. היום בשגרה בת הזוג בבית (ובבלוג...) מבשלת בדרך כלל ואני מתפקד כסו שף, ולפעמים כבשלן אורח. עד שזה מגיע לפסטה. זה באופן כמעט בלעדי - תחום שלי. 

השיגעון לפסטה התחיל מסבתא. היא הייתה מכינה לבקשתי מקרוני (ככה היא קראה לכל סוגי הפסטה) וקציצות ברוטב עגבניות, בכל פעם שהייתי מגיע אליה מבית הספר בצהריים לאכול. אף אחת כולל אמא או כל מסעדה לא הצליחה להכין דבר כזה טעים, למרות שהוא היה הכי פשוט. בשבילי כילד זו הייתה חגיגה קולינרית מושלמת ביחד עם סלט ירקות (עגבניות, מלפפון ובצל ברוטב לימון). יותר טוב מכל ממתק או פיצה.

בהתחלה ביקשתי מסבתא שתלמד את אמא איך מכינים את המקרוני והקציצות שלה. אך אמא לא הצליחה לשחזר את אותו הטעם. זכור לי שיום אחד בערך בגיל שמונה החלטתי להתיישב על שרפרף שסבא בנה במרכז המטבח הקטן של סבתא. הודעתי לסבתא שהיום אני לומד בעצמי איך היא מכינה מקרוני עם קציצות. אחר כך אני אחזור הביתה ואכין לבד.

המטבח היה מאוד צפוף. למרות זאת סבתא ענתה על כל השאלות המוזרות שלי, כמו איך יודעים שהמים רתחו (לסבתא לא היה אז קומקום חשמלי), מה ההבדל בין המספרים השונים בחבילות הספגטי, מה שמים קודם ברוטב, איך יודעים אילו עגבניות לבחור, מה עדיף שיהיה מוכן קודם - המקרוני או הרוטב, וכמובן איך יודעים מתי להוציא את המקרוני מהסיר הרותח. סבתא ענתה על הכל בסבלנות אבל לא נתנה לי להתקרב לאש או לסכינים.

סבתא בישלה פשוט וטעים. כשהייתה בגיל ארבעים וקצת, היא הגיעה מבית ממעמד בינוני גבוה אל המעברה בארץ. היא לא הכירה כל מיני מרכיבים ושיטות בישול שונות. סבא וסבתא אמרו שאוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול. אמא סיפרה שכילדה במעברה הם אכלו קטניות ,ירקות, לבן ולחם. בסופי שבוע היה עוף. סבא וסבתא גרו בצריף עד שהיו בני שבעים בערך. אני עוד זוכר כילד שהעברנו את הרהיטים המעטים שלהם מהצריף שהרסו לדירה קטנה ממול. לכן גם הבישול היה פשוט. סבתא ידעה בהערכה שלי כעשרים מתכונים בלבד, אך עשתה אותם הכי טעים. בכל פעם אותו הדבר. לא זכורים לי שינויים כלשהם בבישוליה.

בגיל עשר כבר הכנתי עם אמא בבית את המקרוני של סבתא. יצא טעים אבל לא אותו הדבר. יום אחד ניסיתי להוסיף בצל מטוגן לרוטב. יצא טעים. אחר כך להוסיף טימין, גם יצא טוב. אחר כך פלפל אנגלי, או סחוג. בכל פעם ניסיתי משהו אחר. אבל הבסיס נשאר הרוטב של סבתא. בגיל ארבע עשרה גרתי אצל סבתא במשך חודשיים במלחמת המפרץ. אמרתי לסבתא שאני רוצה להראות לה את כל השינויים ברוטב. סבתא אמרה שסבא לא אוהב אוכל עם יותר מדי תבלינים כי הוא כבר חמישים שנים אוכל פעם בשבוע את המקרוני והקציצות כמו שהוא רגיל. כשסבא חזר מקניות הוא אמר שסבתא לא תסכים שמישהו יבשל משהו אחר במטבח שלה, כי כבר חמישים שנים רק היא מבשלת.

סבתא וסבא לא אהבו שיעזרו להם. בכל פעם כשבאנו לבקר הם אמרו לי תודה רבה שבאתי, ואני מוזמן לבוא שוב. אף פעם לא הבנתי למה הם הודו לי. הרי הם שיחקו איתי, האכילו אותי, ושוחחו איתי על כל נושא שבעולם. גם כשלסבא היה קשה ללכת וסבתא כבר לא הייתה בריאה הם סרבו למטפלת. כשהגיעה מישהי מביטוח לאומי לכמה שעות, סבתא לא נתנה לה לבשל, ורק להזיז את הרהיטים הכבדים כדי לנקות מאחוריהם, או לעזור לסבא ללכת בבית. 

 סבתא הייתה תופרת ומעצבת, בעלת חנות לבגדים ובדים,היא עזרה לבחור את שמלת הכלה בחתונה שלי, אך לא זכתה להיות בה. היא נפטרה שבועיים וחצי לפני. סבתא דאגה  לסבא גם מבית החולים, ושאלה בכל יום מי מכין לו לאכול, ומה הוא אוכל. סבא וסבתא לא רבו אף פעם, גם כשהתווכחו הם לא כעסו באמת. סבא לימד אותי שאם יש ריב במשפחה תמיד לחשוב שצריך להשלים אחר כך, ולא לתת לריב לצאת משליטה ולהתמשך יותר מיום אחד. לאחר שסבתא נפטרה, סבא הפך לעצוב ואיבד מהר קשר עם המציאות. לפעמים הצלילות הייתה חוזרת אליו למספר רגעים, ואז היה שואל שאלות על כולם. סבא נפטר ארבע שנים לאחר מכן, בשנתיים האחרונות הוא לא דיבר לאחר אירועים מוחיים. הוא סרב לחיות בלעדיה.

הבת שלהם ,אמא שלי, נפטרה חצי שנה לאחר מכן מסרטן. גם אמא לא הסכימה שתבוא מישהי ותעזור לה. להפך היא טיפלה שנה וחצי בילד שלי, הנכד הראשון שלה, למרות שהייתה חולה. אמא מאוד אהבה את כל הדברים שעשיתי עם המתכון של סבתא. בימי שישי בצהריים הייתי מכין את הפסטה לכל המשפחה. אמא גם אהבה להיות סבתא בעצמה, חבל שזה היה רק לשנתיים.

אני תמיד עושה משהו חדש ברוטב הפסטה. אף פעם לא רשמתי. הגעתי להחלטה שכדאי להתחיל לרשום. לפחות את המיוחדים שבניהם. אני פותח קבוצת רשומות חדשה בו יהיו רק פסטות ברטבים שונים, כשהבסיס הוא רוטב העגבניות של סבתא. מדי פעם אוסיף עוד אחד. גרמים וכמויות זאת בעיה אצלי. כמה שמים? כמה שיש. ויותר מדויק - טועמים ומחליטים.

פנה ברוטב עגבניות וצ'ילי שזיפים, בתוספת פטריות בקארי ונענע

מצרכים:

כ-250 גר' פטריות
2 עגבניות רכות
רסק עגבניות (קופסא בינונית - כ-4 כפות)
7-10 עלי נענע טריה
2 שיני שום גדולות
1-2 כפות רוטב צ'ילי שזיפים
תיבול: מלח, קארי צהוב, אגוז מוסקט טחון, פלפל אנגלי, חמלי סונלי (תבלין גרוזיני מומלץ), סוכר

להגשה: גבינה צהובה מגוררת

הכנה:

חותכים את הפטריות לפרוסות בגודל בינוני. מטגנים כשלוש דקות בשכבת שמן דקה מאוד.

תוך כדי הטיגון מוסיפים מעט מלח, אגוז מוסקט והרבה קארי צהוב.

לאחר שהפטריות שחומות מוסיפים את העגבניות חתוכות דק.

לאחר כשתי דקות מוסיפים עלי נענע קצוצים (לא הרבה- בערך חמישה)

מוסיפים את רסק העגבניות. לאחר מכן מוסיפים לקופסא הריקה מים ושופכים לרוטב.

מתבלים-רוטב צ'ילי שזיפים, פלפל אנגלי, חמלי-סונלי, שתי כפיות סוכר.

כשהרוטב מתחיל לבעבע מוסיפים את השום חתוך גס. עוד שני עלים של נענע,למשך חמש דקות על אש נמוכה וסיר מכוסה.

גבינה צהובה מגוררת להוסיף ישר לצלחת.

מתאים במיוחד לארוחת צהרים בקיץ. בתאבון.