אחד הדברים שאני אוהב בספרות זו ההיסטוריוגרפיה, מעבר לניתוח יצירה אומנותית. לדעת מה הכילו הספרים והעיתונים על מדפו של היוצר, בנוסף כמובן לאירועים ההיסטוריים אותם חווה היוצר בחייו. את ביאליק ורחל מלמדים בבית הספר. קל גם לזהות אצלם אילו אירועים ואילו נופים השפיעו עליהם. אצל ביאליק ניתן לכאוב את כאבי החילוניות וההשכלה ואת הפוגרומים ביהודי רוסיה. אצל רחל ממש מריחים את הכנרת, ומרגישים את ערך העבודה, והמאבק בין הצורך הרגשי האישי לבין חינוך שהאדיר את טובת הכלל.
את לאה גולדברג לא מלמדים בבית הספר, לפחות אני לא למדתי. היא נחשבת לקלאסיקה אך כנראה לא מספיק לאומית כדי להיכנס לתכנית הלימוד. אצל לאה גולדברג קשה לזהות נופים ספציפיים או אירועים היסטוריים גדולים. הפעם היחידה בה המלחמה מוזכרת במרומז הוא בשיר ללא שם -"האמנם". גם שם רק בבית האחרון המסביר מדוע הדמות בשיר שמחה כל כך מכל דבר קטן, אפילו מתחושת כאב. השיר כולו בצל מילת השאלה בפתיחה - האמנם? קיים סימן שאלה גדול להמשך החיים. השיר מהווה אנדרטת זיכרון לאלו שלא זכו להמשיך את חייהם ונספו בשואה. הוא מובן יותר לאחר קריאה בספר וצפייה בסרט, תוך התוודעות לילדותה הקשה של לאה גולדברג.
כתיבתה של לאה גולדברג עוסקת בפן האישי מאוד, אך מצד שני מגוונת מאוד. שפתה חסרת זמן ומקום. הדוגמא שעולה בראשי היא הפעם הראשונה ששמעתי את השיר "ימים לבנים". זה היה בגיל 11 והייתי בלהקה של תנועת הנוער. התכוננו לטקס סיום השנה, וזה היה אחד השירים. המדריכה רצתה שנרגיש את השיר ואת המילים, ושנחשוב מה מזכירות לנו המילים. היא סיפרה לנו על ילדותה בבואנוס איירס, ארגנטינה. היא אמרה שהשיר מזכיר לה את טיולי הקיץ עם סבתה על גדות נהר לה פלטה, ושהרגישה שם הכי בטוחה כשבחוץ היו מהומות פוליטיות ושלטון טרור שבסופו של דבר גרם למשפחתה לעבור לישראל. לאחר הרבה שנים גיליתי שהשיר נכתב על ידי לאה גולדברג, בגרמניה, בחורף. לי השיר הזכיר את אזור הדיונות הצהובות בדרך מהבית הישן של סבא וסבתא לשפך הנחל וחוף הים. היום כבר יש שם מרכז קניות.
מארז לאה גולדברג מורכב משלושה חלקים. ספר על יצירתה, שבעים משיריה באותו הספר אך על נייר בצבע שונה, וסרט על חייה. כותרת הספר - האור בשולי הענן, משפט מאותו שיר שהזכרתי בפתיחה -"האמנם.." מנסה לתמצת את תיאור כתיבתה, כתיבה שלמרות שבתוכה קיים כאב גדול קיימת גם אהבה לחיים, לאנושיות ולמילה העברית. הספר מתאר את הרקע האישי לחלק מיצירותיה, את ההשפעות השונות שניכרות ביצירתה, לפי חלוקה כרונולוגית ושיוך כל יצירה מוכרת לספר או פרוייקט לו הייתה שותפה. בנוסף יש תיאור של מפעליה השונים חוץ מהשירה - כתיבה בעיתון, כתיבה לילדים, חקר ספרות והרצאות באוניברסיטה, כתיבה לתיאטרון, ורומנים שפרסמה או רומנים גנוזים. הספר הוא חגיגה אינטלקטואלית גדולה לכל אוהבי הספרות. חסרו לי קצת יותר ניתוחי שירים מוכרים. הרי באתי לספר בגלל השירים. במחשבה נוספת ניתן לבצע ניתוח טוב יותר לשיר מסוים אם רק נציץ בשנת כתיבתו ונקשר לידע שרכשנו מהספר. בנוסף יש בספר מסמכים וצילומים אותנטיים מרתקים. במיוחד קטעי העיתונות השונים.
החלק השני כולל שבעים משיריה. העורך התנצל ובצדק שאין מקום לאלפי השירים הקיימים. הספר מכיל את התמצית אך בהחלט חסרים שם הרבה שירים. לכל אוהבי לאה גולדברג מומלץ לרכוש ספרי יצירה מקיפים יותר. כמו כן קיימים מספר דיסקים עם מבחר משיריה, המכילים אריזת מילים. מומלץ מאוד.
החלק השלישי של המארז הוא סרט על גבי דיסק שמוצמד לחלקו הפנימי של הספר ללא מכסה. שמבחינה טכנית יפה. כך הדיסק אמור לא לאבד את הספר, ולהפך. בשאיפה שגם אצלי זה יקרה... לגבי הסרטון עצמו. הוא מחלק את הסקירה לחמישה בתים, חלוקה נושאית מעניינת שחופפת לחלוקה הכרונולוגית בחייה. הסרט בהחלט מתמצת את הספר. הוא נוגע יותר בחייה האישיים ובדמותה של לאה גולדברג. שני חלקים עניינו אותי יותר כי הם היו פחות ידועים לי מהספר - החלק על ילדותה והחלק על מותה של לאה גולדברג. מומלץ לראות את הסרט לפני קריאת הספר ולא להפך כפי שעשיתי אני. הספר משלים את הסרט ופחות להפך.
אתמקד בשאלה אחת מני רבות שעניינה אותי לפני קבלת המארז ובמהלך קריאת הספר. השאלה מדוע למרות שלאה גולדברג היא המשוררת הקלאסית המושמעת ביותר במוזיקה הישראלית, סופרת ילדים שיצירותיה נקראות גם היום, עדיין לא חלק מלימודי החובה כנושא בפני עצמו, כמו ביאליק או עגנון. שיריה מושרים גם היום בידי אמנים צעירים. העברית בה השתמשה מובנת גם היום.
חלק מהאלמותיות של יצירותיה קשור לביקורת שספגה מאנשים שונים במהלך חייה. ביקרו אותה שהיא פשוטה מדי, שהיא סנטימנטלית מדי, מליצית ולא מתוחכמת, שהיא אינה נרתמת לרעיון הציוני הגדול ויצירותיה עוסקים ב"אני", בניגוד לרוח תקופתה, תקופת הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. אך זו גם הגדולה ביצירתה. לראות את האדם, את האנושיות שבו, את הצורך באהבה, ברגש, את הכאב והבדידות של מי שמשפחתה התמוטטה בצל מאורעות המהפכה הקומוניסטית ומאז התרחקה כמו מאש ביצירותיה לכל דבר הקשור למלחמות, ולא הקימה משפחה משל עצמה. הנושא מתואר בספר ובסרט בצורה מרתקת. אך לא רכילותית. יש נגיעה בשאלה איך ה"לבד" השפיע על יצירתה, ופחות בשאלה למה הוא נוצר.
התנגן בראשי במהלך חלקים גדולים מזמן הקריאה בספר, ובזמן הצפיה בסרט הדימוי המופלא בשירה "סליחות": "מבט וחלון וראי". המבט הוא כולל את הכל, ללא מסגרת. אך הוא מבוצע פעמים רבות באופן אגבי. החלון הוא כבר מסגרת של מבט. ניתן להתבונן דרכו. הראי הוא התבוננות פנימית, מרוכזת, המבוצעת בכוונה תחילה. כך שירתה של לאה גולדברג. ההתבוננות לתוך עצמה עוזרת לנו להבין גם את עצמנו. לכן שיריה מובנים לכל אדם שקשוב לעצמו. הוא לא צריך להיות בתקופה היסטורית או במיקום גאוגרפי מסוים כדי להזדהות עם השיר. האדם הוא אדם בכל מקום ובכל זמן. לכן הביקורת שהושמעה כלפיה, דווקא היא, הפכה אותה לנצחית יותר מכל מבקריה. יצירותיה מושמעות ומוקראות יותר מכל בני דורה כמו אלתרמן ושלונסקי, וככל שיעבור הזמן הפער ימשיך ויגדל. שמחתי שהיא זכתה להופיע על שטר, בצוותא עם הגדולים ביותר ביצירה העברית המודרנית. לדעתי יוצר נבחן גם במבחן הזמן, ולא רק ברלוונטיות של יצירותיו לתקופה בה הוא יצר.
ואנחנו, נמשיך לחלום על דירה להשכיר, בבניין בפריפריה, קומה חמישית בלי מעלית, שאפילו עכבר עזב אותה והשכנים הם ממש חיות. לא נשאל על מחיר, כי הכסף לא חשוב. העיקר האושר הפנימי. גם כאן לאה גולדברג רלוונטית...
בברכת צפייה וקריאה מהנה.
התמונה מהספר במארז. מופיעה גם בעמוד הפייסבוק המוקדש ללאה גולדברג.
תודה לאתר "אנשי הספר" על המארז הנפלא .קישור למאמר הביקורת באתר: http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=416
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה