יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

בארצי הזרה לי. מחשבות על חינוך והחברה הישראלית ביום הזיכרון לרבין.

"רצחו אותו כי הוא היה שמאלני". אמרה לי תלמידת כיתה י' . בטבעיות כזו, בלי כעס , משל הסבירה לי שירד אתמול גשם כי כבר הגיע נובמבר.

העברתי סדנה על רבין בבית הספר. רעיון יפה בו מספר מורים התנדבו להעביר שיעור כפול על רבין, בהתאם למקצועו ותחום עניינו. לתלמידי התיכון הייתה אפשרות לבחור באיזה שיעור הם ישתתפו, לפי הנושא שהוצג על לוחות השכבה. העברתי את הסדנה פעמיים- לכיתות י"ב וכיתות י'.

בחרתי להראות ולדון על הפרק השלישי בסדרה " שומרי הסף" (מומלץ לראות את כולה) העוסק ברצח רבין. סימנתי לי מה להדגיש, מתי לעצור ולהסביר, מתי לעצור ולשאול, על מה לדון. 

תלמידי התיכון עוד לא נולדו ברצח רבין. בחרתי להציג את הנושא לא בדיונים על קבלת האחר, או בהרצאה על פועלו של רבין, אלא בניסיון לתאר את המציאות שקדמה לרצח. הפרק בסדרה הראה היטב מציאות זו. לדעתי אחת הטעויות שעושים מורים רבים היא שדנים על רצח רבין מתוך הנחה שהתלמידים חוו את המציאות שהייתה, כי המורים בעצמם חוו אותה. הרבה פעמים שוכחים שתלמידי התיכון היום לא יודעים מה התרחש אז, ורואים את המציאות מבעד למשקפיים הסדוקות של האינתיפאדה השנייה, לבנון השנייה והמבצעים בעזה.

"איך בכלל ראש ממשלה יכול להיות שמאלני?" כעסה עליה ילדה אחרת. עצרתי את הדיון. ביקשתי משמונה תלמידים לקום ולעמוד בשורה, זה לצד זה. מי עומד בצד ימין? תלמיד X. מי עומד בצד שמאל? תלמיד Y. איפה הרוב? שאלתי. בין שניהם. ביקשתי שיזכרו שרוב האנשים הם באמצע. חלק יותר ימינה וחלק יותר שמאלה. וגם אלו הקיצוניים עדיין נמצאים באותה השורה. ההבדל ביו ימין ושמאל הוא לא מי אוהב ערבים ומי שונא אותם, אלא על מידת האמון ושיתוף הפעולה עם הערבים שאפשר לבצע, ומידת הנכונות לוותר על חלק ממה שכבשנו בשביל לנסות להשיג שלום. כשאני מגדיר מישהו ימני או שמאלני אני חוסם את הדרך שלי  להקשיב לו. 

הסרט הראה את ההתלבטויות של רבין בזמן הפיגועים, את החלטתו לא לנהל מו"מ עם טרוריסטים בזמן חטיפת נחשון וקסמן ז"ל, את כעסו של רבין על עראפאת שלא עזר לתפוס את "המהנדס" האחראי לפיגועים והציג אותו באופן יותר מורכב. "אז הוא לא היה כזה שמאלני? למה אמרו לי שהוא נתן את כל השטחים לערבים ונתן להם רובים?". אמרתי שיקבלו תשובה בהמשך.

הסרט עבר להפגנות הימין. ההסתה , השלטים, ארון הקבורה, סמל המכונית , מדי S.S.  אפשר להגיד שרבין טעה, אפשר וחשוב להפגין נגד המהלכים המדיניים שלו. אסור להפוך את ההפגנות להסתה על רקע אישי, לקריאות "בוגד" ו"רוצח" וקריאות לרצח.אמרתי שתוכן ההסתה נשאר ולכן רבים אורים על רבין הרבה דברים פשטניים ולא מדויקים. התלמידים הופתעו לראות את ראש הממשלה היום הולך ומאחוריו ארון מתים, נואם ומתחתיו קריאות מוות לרבין. אמרתי שהוא הפך לראש ממשלה מתוקף בחירת העם והוא לא קרא מעולם לרבין רוצח או בוגד. "אבל הוא לא עצר אותם". אמרתי שהעם בוחר את מנהיגיו ובדמוקרטיה מכבדים את בחירת הרוב, שלא ראה בהתנהגותו בימי ההסתה סיבה לא לבחור בו עכשיו.

הפרק נגמר במשפט " לפעמים המילים הורגות יותר מכדורים". ביקשתי שיזכרו את הלקח הלאומי הזה, ויישמו אותו בחיים האישיים. ביריבות בין בתי הספר, במגרשי הספורט (הסדנה הועברה יום לאחר האלימות בדרבי בתל אביב) ובכל פעם שהם נקלעים לוויכוח. דיברנו על הכוח בהמון. על היחיד שפועל באלימות בגלל תמיכת רבים. ניתן היה לסכם סדנה מוצלחת בשכבה י'.

ועדיין יצאתי בהרגשה לא טובה. הרי תהליך מחשבתי לא מבצעים בשעתיים. הרי רוב הידע שהנוער צובר בנושאים של חברה ופוליטיקה הוא מהבית ומהצעקניים ברשתות החברתיות וברחוב. בשביל הרבה מהם רבין הוא שמאלני שהמורים חופרים עליו יום אחד בשנה, ונמאס לשמוע על פלמחני"ק , שיר לשלום, וממשלת ישראל מודיעה בתדהמה.

ההרגשה בקרב הדור הצעיר היא שלהיות שייך לעם היהודי פירושו להיות ימני, שהמיעוט בתקשורת השמאלנית השקרנית קורא לו קיצוני. הם שונאים את אלו שעדיין רוצים שמדינתם תפעל למען השלום. מה שהיה מוות לערבים הפך למוות לשמאלנים. וכל מי שטוען שחייבים לנסות לשוב ולדבר, או שלא כל הערבים הם מחבלים, נחשב להזוי במקרה הטוב, ובוגד במקרה הרע. בוגדים אפשר להרוג, אם הם מגזימים, כמו רבין, שנרצח כי הוא שמאלני.

שלום זו מילה של אוהבי האויבים, מילה שאומרים אותה בלי להתכוון אליה ברצינות. משהו כמו עושה שלום במרומיו, או כשיבוא המשיח. אומרים רק בקריצת עין. גם הצד השני. הם אומרים ורוצחים, אנחנו אומרים ובונים במקומות שאם יהיה שלום אז נחזיר. וכך כמו שני עיוורים אנו נתקעים ומכאיבים אלו לאלו.

החברה השאירה את החינוך לכוכבי ריאליטי רדודים, לאפליקציות ללא פיקוח, לפרשנות דתית פשטנית וגזענית ולא מורכבת. מערכת החינוך עסוקה באחוזי בגרות לכולם ופחות בחינוך, בהכלת תלמידים מתוסכלים שלא מתאימים לבגרות ומוציאים את תסכולם על המורים, ביחד עם הוריהם, ולא בטיפוח ערכים של עבודה ותרומה משמעותית למדינה מעבר להנפת הדגל בטקסים . בסיסמאות אינסטנט ולא בתהליכים עם תוכן. 

מרגיש זר בארצי. התרבות הצעקנית היא לא שלי. השפה שמתפתחת גם לא. בטלוויזיה קשה לדלות משהו ראוי לצפייה. כך גם ברוב האתרים ברשת. אבל זו ארצי, גם אם היא זרה לי. בארץ אחרת אני זר להם. את התוצאה להיות זר בארץ אחרת אני מלמד בשיעורי ההיסטוריה. אפילו מרחיק במסע עד פולין בשביל זה. שם הסברתי לתלמידים הנדהמים את התרבות שפעם הייתה השאיפה כאן, ואליה חינכו אותי. לא צועקים במסדרונות המלון, נותנים לאנשים לצאת מהמעלית לפני שאנחנו נכנסים, ולא יורדים ללובי עם כפכפים ופיג'מה. 

* כותרת הרשומה היא שמו של ספר, מאת הנס פאלאדה, המתאר כיצד השתנתה המציאות החברתית בגרמניה בשנות השלושים. כל קשר אסוציאטיבי בין הספר לרשומה על אחריות הקורא בלבד.

4 תגובות:

  1. אני מצטער לקרוא את זה...
    לשמחתי מהבת שלי ומחבריה בכיתה י' אני לא מקבל אותן תחושות.

    השבמחק
  2. מניח שבתך מסתובבת עם חברות כמוה. כך שלא תמיד רואים את התמונה הכללית.
    מה גם שהילדים אומרים לעיתים קרובות מה שהוריהם רוצים לשמוע.

    השבמחק
  3. לצערי המוסר השולט במדינה היום הוא אני ואפסי מה שמילימטר מסביבי לא איכפת לי. בהרבה תחומים. מוסר והגינות נהפכו לנדירים , הפועלים לאורם נחשבים חריגים - עצוב זו תמונת המצב בישראל .

    השבמחק