לא דוחים חתונה בגלל אבל. זהו פסק הלכה שהתוודעתי לו לפני טקס החתונה שלי. שבועיים וחצי לפני נפטרה סבתי, אמא של אמא שלי, לאחר שבוע סבי מצד אבי. סבתי עזרה לעצב את שמלת הכלה. הוריי אמרו שיהיו בחופה ואילו במסיבה ישבו בצד, על תקן מלצרים (האם הצלחנו לעבוד על מישהו למעלה?) גם אני בזמן השבעה (שהתארכו לשבועיים) חשבתי שזה לא זמן טוב לחגוג. אבל חגגנו והיה מצויין. אולי אפילו יותר שמח מחתונה רגילה. הרי אפשר יותר להעריך שמחה אחרי עצב גדול.
אנלוגיה לדילמה - האם יש לקיים הפגנת מחאה חברתית בזמן שלמעלה ממיליון אנשים לא יכולים לצאת מהבית? בזמן שעשרות אלפי ילדים ישנים בחרדה, וישארו מחר סגורים בבתיהם? בזמן שלא יודעים איפה בדיוק הייתה נפילה ולמי להתקשר קודם? האם אפשר ללכת לעבודה מחר? אפשר שלא? מה עם הילדים? ואיך בכלל מרשים לעצמם, התל-אביבים להתקהל באלפיהם כאילו הכל היום כרגיל ועלינו אסרו ליצור התקהלות יותר מחמש מאות איש. כתבתי כבר על הדילמה בנסיעה בכביש מהיר בזמן אזעקה. אם אדם שומע אזעקה מחוץ לעיר, ללא מבנה מוגן במרחק של שלושים שניות, מה הוא עושה? לכן אי אפשר אפילו לשקול ולנסוע לכיוון תל אביב או ירושלים בערב. היכן הדיבורים על סולידריות וערבות הדדית? אז העם דורש, ואנחנו? אנחנו עם אחר?
אבל אסור הרי לוותר לממשלה. אסור לתת לה להסתתר מאחורי המצב הבטחוני. המצב החברתי עדיין נוראי. מחירי הדלק שוב עולים, כל פעם קצת וכבר הגיעו לרמת המחיר שהיה אמור להיות לפני ביטול ההעלאה. הרי מחירי הדיור עוד לא ירדו. המתמחים עוד לא חזרו לעבודתם. מחירי החשמל רק עולים. יש הרבה חברות שעדיין לא הורידו מחירים. ובכלל הממשלה עדיין מנופחת משרים ומשרות על חשבון כספי הציבור. העם עדיין דורש צדק חברתי, ולא רק שקט בטחוני.
מה הסיפור של אלו בתל-אביב? מדוע הם יוצרים כזו התנגדות? קחו את הדוגמא של היום בערב. קיומה של ההפגנה. אפילו בערוצים השונים(כשאתה שומע נפילה קרובה אתה מעביר בין כל הערוצים כדי לזהות את המקום מזוויות צילום שונות, לדעת עד כמה קרובה הייתה הנפילה ולמי להתקשר בהתאם), אפילו שם הרגישו צורך להתנצל כשעברו מסיקורי הטילים לסיקורי המוחים. והמתח בין מה היה יותר טילים או מפגינים באלפים פשוט לא רלוונטי. יותר חשוב לבדוק מי עובד ומי לא, ומה עם הילדים מחר? ובין אזעקה לדיווח על פצועים והרוג, הם שרים להם בהפגנות, מפגינים ומחייכים. כאילו עולם אחר. לפעמים אחד הנואמים יזרוק פירור של סולידריות לכיוון דרום. במעין התנשאות כזו. ואז ימשיכו לנואם או לאמן הבא.
ומה תושבי הדרום רוצים שיעשו התל- אביבים? יבואו לרחובות אשקלון ואשדוד וינסו לתפוס את הטילים? הרי הם מפגינים גם בשבילנו. אין ביכולתם לעשות מעשה שיחזיר את חיינו לשגרה, אז הם ממשיכים במחאתם הצודקת והחשובה. ובכל זאת ההרגשה היא שלא ראוי לקיים הפנינג כזה בזמן שנופלים טילים. היה ראוי להביע קצת יותר סולידריות חברתית וערבות הדדית. כדאי היה לדחות את ההפגנות לשבוע הבא(הרי גם בעוד שבוע לא יהיה לנו צדק חברתי), או לבטל הופעות חגיגיות כמו איחוד החמישייה הקאמרית וזמרים שונים. משהו בשבילנו, מעבר למס שפתיים. שנדע שבאמת חושבים עלינו, ולא רק מפריחים סיסמאות. הרי זו ההאשמה שאתם מפנים כלפי ראש הממשלה, שהוא מדבר בסיסמאות אבל לא עושה באמת. אז הייתה חסרה לי העשייה של הסולידריות החברתית, איתנו, העטיפה ההולכת והגדלה של עזה.
ואנחנו, נמשיך לחכות לשקט חברתי, ולחלום שנוכל לצאת ולהפגין למען הדרישה לצדק חברתי. או לפחות לחזור ולקנות גביע קוטג', שמחירו ירד לשניים בעשרה שקלים בעקבות המחאה, מבלי לחשוש מה יקרה אם בדרך לסופר תישמע אזעקה.
בברכת שבוע שקט ומוגן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה