עוגת פירות ומקצפת

עיקר המאכלים שאני מכינה לקוחים מאינטרנט או מספרי בישול עכשווים - ולמרות שבאינטרנט יש הכל, יש לי דחף בלתי נשלט לרכישת ספרי בישול חדשים ומדף שלם מאלה. אבל היום לשם שינוי מתכון ביתי, עוגה פשוטה וטעימה עם טעם של ילדות. סבתא היקרה שלי, חוץ מהיותה רופאה מיילדת ואישה מדהימה, הייתה גם בשלנית מעולה. אין כמו אוכל של סבתא. כמה חום וכמה אהבה וכמה זיכרונות ילדות הכי טובים שלי קשורים לסבתא ולמטבח שלה.

הייתי בת 14 כשעלינו לארץ. כל השלב של המעבר נראה לי עכשיו כסיוט רחוק, כאילו שלא איתי קרה. ויש רגע אחד מיוחד שהלוואי והייתי יכולה לשחזר אותו אחורה... אם טסים לחופש, יום של הטיסה הוא תמיד יום של בלגן וסידורים קדחתניים. ומה קורה עם הטיסה היא לארץ אחרת בשביל להמשיך שם את החיים ולמקום הזה, מאיפה שאנחנו יוצאים עכשיו, כבר לא נחזור....... את הבלגן הזה אי אפשר אפילו לתאר. ובאמצע של הבלגן, עשר דקות לפני היציאה מהבית לכיוון שדה התעופה אני קולטת על הכורסא ספר המתכונים של סבתא. מחברת עבה, כתובה ברובה בכתב ידה הלא כל כך ברור (מה לעשות, רופאה, אצלם זה חלק מהמקצוע...) ובחלקו - מתכונים מודבקים, גזירות מכל מיני עיתונים, לוחות שנה ומגזינים, דפים צהובים מהדבק ועם טיפות שמן ליד מתכונים אהובים במיוחד. קלטתי את המחברת. ובמקום לתפוס אותה, לחבק ולשמר את האוצר, שאלתי את אמא - "אמא, מה עושים עם מחברת המתכונים של סבתא? לא ארזנו אותה!". ואמא, בלחץ היסטרי (מובן...) בלי לשמוע מה שאמרתי (כמובן...) עונה לי - "עזבי את זה, לא צריך".... כנראה גם אני הייתי בסטרס ולא חשבתי בבירור באותו בוקר רחוק. כי עזבתי. עזבתי שם, בקצה של הכורסא בבית שלעולם לא אחזור אליו את הזיכרון הכי טעים שלי.

סבתא עלתה איתנו לארץ. כשהיא שמעה ששכחנו את מחברת המתכונים שלה, אוסף של כל כך הרבה שנים, היא אמרה "אוי, חבל מאוד..." ופתחה מחברת חדשה. אותה היא התחילה למלא מהזיכרון בכמה מתכונים אהובים במיוחד. לגזור ולהדביק מחדש מהעיתונים ולוחות שנה ומגזינים...

בתור ילדה שגם הרגישה רגשות אשם על כך ששכחנו את המחברת המתכונים, הייתי בהלם מההתמודדות של סבתא כי ידעתי כמה המחברת הזאת הייתה חשובה לה. וזה הראה לי שוב על כוחה של האישה המדהימה הזאת. אישה שלבד, עם תינוקת בבטן (אמא שלי) עזבה את הבית באוקראינה וברחה מהנאצים. אישה שעבדה משמרות של 36 שעות בבית החולים כי היה מחסור אדיר ברופאים בשנים שאחרי המלחמה. ואז בסיום המשמרת, כשהיא כבר מורידה את החלוק, מביאים יולדת חדשה וסבתא מבינה שהיא לא יכולה ללכת. היא שמה את החלוק ונשארת עם היולדת כל השעות הארוכות. אבל אחר כך היא פוגשת את היולדות שהצילה ברחוב והן עם דמעות בעיניים היו מראות לה התינוקות שלהן. וזה היה השכר שלה, זה היה שווה את הכל. אישה שבגיל שבעים שוב התחילה את החיים מחדש במדינה זרה, שפה זרה, תרבות זרה. אז מה זה כבר להתחיל מתחברת מתכונים מחדש. בשנת 1945 היא חזרה הביתה וגילתה שמהבית נשאר רק חצץ ואבק, אז תבכה בגלל מחברת?... 

את המחברת החדשה סבתא לא הספיקה למלא. היא נשארה דקה יחסית. סבתא נפטרה שנתיים אחרי, כשהייתי בת שש עשרה. עכשיו אני כבר בת שלושים ואחד ועדיין מתגעגעת...

הנה מתכן אחד שסבתא שחזרה מאותה המחברת מלאת זיכרונות שהשארתי על הכורסא. במקור מתכון של אחיינית של סבתא, דודה ג`ניה, וככה גם קראנו לעוגה - עוגה של דודה ג`ניה. סבתא הייתה מכינה את העוגה עם דובדבנים או עם תפוחים. אני ניסיתי להכין אותה עם תותים וגם יצא מעולה. אז הנה מעלה לאור עוד פיסה מהילדות שלי.

מצרכים:

פירות לפי בחירה - דובדבנים טריים או משומרים, או תפוחים או תותים. הפעם השתמשתי בתותים, כ-500 גר`, גם הכמות של הפירות בוודאי ניתנת לגיוון

4 ביצים - להפריד לחלמונים וחלבונים

2 כוסות סוכר

150 גר` חמאה או מרגרינה רכה

200 גר` שמנת חמוצה או יוגורט חמוץ (כמו יוגורט דנובה)

2 כוסות קמח + 1 שקית אבקת אפיה

כפית תמצית וניל

2 כפות פירורי לחם (לא חובה)

הכנה:

לחמם תנור ל-180 מעלות.

להקציף את החלמונים עם כוס סוכר. להוסיף חמאה רכה, להקציף עוד כדקה. להוסיף קמח, אבקת אפיה ושמנת או יוגורט. להכין בצק, להעביר לתבנית. לשטח את הבצק בתוך התבנית עם הידיים. לחורר עם מזלג לאורך כל התבנית. לאפות בתנור אפיה חלקית כ-15 דקות.

בינתיים לחתוך את הפירות. אם מדובר בדובדבנים או תותים אני מעדיפה להוסיף אל הפירות כשתי כפות פירורי לחם ולערבב - שומר על הפירות שלא יהיו רטובים מדי במהלך האפייה. להוציא את הבצק, לפזר את הפירות ולהכניס שוב לתנור לכ-10 דקות נוספות.

בינתיים להקציף את החלבונים עם כוס סוכר שנותרה לקצף יציב. להוציא את התבנית, להניח מעל הפירות את הקציפה ולהחזיר לתנור ל-15 דקות נוספות.