ארטורו פרס-רוורטה, צייר הקרבות, זמורה ביתן, 2010
"הוא ראה פנים רבות בחייו, את מרביתן מבעד לעדשת המצלמה. מקצתן זכר ומקצתן שכח: מבט חטוף, קליק של תריס, נגטיב על גבי נייר שקוף......על רקע של רצף תפאורות שלא היה אפשר למקם אותן מבלי לאמץ את הזיכרון...מסעות... בלי התחלה ובלי סוף בנופיה החרבים של מפת האסונות הנרחבת, מלחמות שהתערבבו בזיכרונו למלחמות אחרות, אנשים שהתערבבו באנשים אחרים, מתים שהתערבבו במתים אחרים... ואותה זוועה מדויקת, מוחלטת שנפרשה על פני מאות ועל פני ההיסטריה כולה... במציאות הסתכמו כולן בזוועה אחת ויחידה, קבועה ונצחית..."
אנדרס פולקס, צלם קרבות עולמי מפורסם שהמלחמה הפכה למקצועו, פורש למגדל עתיק המתנשא על צוק מול הים התיכון. מתבודד כמעט לחלוטין מהחברה. רק ספינת תיירים עוברת מתחת למגדל באותה שעה קבועה פעם ביום וקול של מדריכת טיולים שבספרדית, איטלקית, אנגלית או גרמנית מתחרטת על כך כי מדובר בשטח פרטי ולא ניתן להיכנס ולהראות לתיירים את "הצייר המפורסם המקשט את חלל ביתו". פולקס מתמסר לציור קיר ענקי של תמונה שלא הצליח לצלם במהלך הקריירה שלו כצלם מלחמות. ציור קיר במגדל מתפורר, המתכסה בסדקים תוך כדי המלאכה עצמה. אך גורלו העתידי של היצירה שלו לא מעניין את פולקס, רק מעשה היצירה. לתפוס את נוף הקרבות המושלם, עיר ימי ביניימית עולה בלהבות ועיר מודרנית בנויית בטון וזכוכית, רובה הסער וקסדה ימי ביניימית מוכתמת בדם, הכל אחד ליד השני. המלחמה שמשנה את פניה אך זאת אותה מלחמה. "פשוט לא יאמן כמה דם יש לנו בגוף... חמישה ליטרים ומשהו... וכמה קל לשפוך ולאבד אותם... כמות דם מדהימה בתוכנו. מאות שנים של שפיכות דמים, ותמיד נשאר מה להקיז..."
ואז מגיע לפולקס אורח לא קרוי מהעבר - חייל אותו צילם במקרה כשסקר את המלחמות ביוגוסלביה לשעבר, חייל קרואטי פצוע ועייף שנסוג עם הצבא. פולקס זכה בפרס חשוב על הצילום הזה שכונה "פני התבוסה" והיה כ"סמל של המלחמה, סמל של כל המלחמות". למרבה הציניות, פולקס שכח לגמרי את פניו של החייל אך מבחינת החייל התמונה שינתה את חייו. מתוך העבר חוזר גם צלה של אשה, אולבידו, צלמת קרב וחברתו של פולקס שנהרגה באותה המלחמה. הרומן נבנה סביב שלושת הדמויות האלה, הרומן ש"סוחף את הקורא על פני הכאוס המסועף של המאה העשרים ואחת: האמנות, המדע, המלחמה, האהבה, צלילות הדעת והבדידות מתמזגים יחדיו בציור קיר המשקף עולם שגוסס לאיטו" (מתוך כותרת הספר).
ארטורו פרס רוורטה (1951), עיתונאי וסופר ספרדי, שימש ככתב צבאי בעיתונות ותחנות טלוויזיה ספררדיות. קראתי הרבה מהספרים שלו ואוהבת אותו מאוד. ספרו הראשון ראה אור ב-1986, מאז הפך לסופר מוצלח ומוכר, ספריו תורגמו ל-28 שפות ונמכרו במיליוני עותקים. בביקורת של "טיימס" על "צייר הקרבות" נכתב: "משחק שח מנטאלי, מסע מהפנט אל עולם האומנות, ההיסטוריה והדמיון" והדבר נכון להגיד על כל ספריו, גם על "הצופן הפלמי" (הספר שהביא לו את ההצלחה, יצא לאור בעברית בהוצאת זמורה-ביתן) או "מועדון דיומא" (יצא לאור בעברית בהוצאת פראג וגם זכה לעיבוד קולנועי מרהיב על ידי רומן פולנסקי האחד והיחיד בכיכובו של ג'וני דפ האחד והיחיד - "השער התשיעי"). קראתי את כולם וגם ספרים נוספים שלו שעדיין לא זכו לתרגום לעברית. קראתי אותם ברוסית והם מעולים, כדאי גם למתורגמנים לעברית להזדרז...
הספרים שקראתי מבוססים על ז'אנר ה"קווסט" (החיפוש) אך הם גם הרבה מעבר לכך, נוגעים בבעיות עכשוויות ומאתגרים את האינטלקט. עלילה מהירה, אינטריגה מרתקת, אתגר אינטלקטואלי על ידי הפניות רבות להיסטוריה, אמנות ודת. "צייר הקרבות" לעומת זאת הוא ספר שונה. ספר זועק, ספר כואב ואם להקביל אותו לאמנות - מזכיר את ה"ציורים השחורים" של גויה, שגם פרס-רוורטה מזכיר אותו הרבה בספרו. "שנת ההיגיון מולידה מפלצות". אבל מי הן המפלצות בסיפור... המפלצות הן אנחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה