יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

סלבדור דאלי וארוחת בוקר של יום קיץ. סירניקי - לביבות גבינה בגרסה אפויה

בוקר של שקט מוחלט בבית. הקטנצ'יק נרדם, הגדולים יצאו לבילוי בחוץ עם אבא. שקט מצלצל כזה, ששואב פנימה, מעוות את תחושת הזמן והמציאות. דקות שנראות כנצח, נצח שנראה כדקה ותכף יסתיים. עונג צרוף כי הקיץ לא זכיתי להרבה זמן של שקט. רגעים נדירים שבמקום לנצל אותם לשינה (וחסרות כאן שעות שינה...) אני מכינה לי עוד כוס קפה ופותחת מחשב. דף לבן שמתחילה למלא אותו באותיות קטנות ושחורות. מחשבות ללא קו מסוים, דברים של התחלה ודברים של סוף. סוף לא במובן השלילי. סוף במובן של סיום. סוף של קיץ. סוף של חופשת הלידה. תחילת תקופה חדשה. תקופת שגרת חיים בחמישייה.

מי המציא שבחופשת הלידה צריך לישון כשהתינוק ישן? לגמרי לא נכון וגם לא כל כך יישים. אם אשן כל פעם שהתינוק ישן, אמצא את עצמי כל היום (וכל הלילה) סביב התינוק וסביב עצמי, סביב שגרת קקי-החתלה-אוכל-לישון-מקלחת-החתלה-בכי-אוכל-לישון-בכי-חיוכים-אוכל-לישון. לא אספיק לעשות כלום ועדיין אהיה עייפה (כי שינה מקוטעת זאת לא באמת שינה). אז אם כבר עייפה, מכינה קפה חזק (איזה תענוג אחרי תשעה חודשים שלא יכולתי אפילו להריח קפה...), לוקחת שתי קוביות שוקולד מריר (שתיים, אמרתי, לא חצי חבילה! טוב, בסדר, שלוש...) ומסתערת מלאת כוונות על משימות היום. בערב, עם עוד כוס קפה ביד (רביעית? חמישית? מי סופר..) מגלה שחצי מהדברים שסימנתי לבצע - בכל זאת לא הספקתי, וחופשת הלידה תכף עומדת להיגמר. אז לישון? מה פתאום לישון, גם אם האותיות כבר מתבלבלות על המקדלת, כלומר, מקלדת - ואם לא סימון שגיאות אוטומטי של התוכנה היו פה הרבה יותר כאלה...

אני הולכת להתגעגע לתקופה הזו. גם אם לא היה לי שקט ולא הייתה לי שינה. כמו תמונה של סלבדור דאלי, הרגשתי בשלושה חודשים אלה שהזמן שלי נמתח, השעון הפך לנוזלי ותעתע בי. שבועות רצות לי מהר מדי, כל שבוע עובר כשנייה, ויש לי רק 14 שבועות כאלה. אבל כל שנייה קבלה משמעות אחרת מהרגיל. לעומת ימי שגרה, כבר אין לכל שנייה כל כך הרבה חשיבות ולחץ (טוב, חוץ מהרגעים ששחר צורח מרעב ובאותה השנייה צריך לארגן לו בקבוק כי הוא מתנהג כאילו שלושה ימים לא אכל... כנראה גם הזמן שלו מתעוות...). אפשר לשחרר, אפשר להרפות קצת מהמתח הפנימי התמידי בו אנחנו נתונים באופן קבוע, גם בלי לשים לב. אפשר לתת לשנייה לעבור, ואפילו לדקה, ואם הילדים ילכו להתקלח עשר דקות מאוחר יותר, שום דבר לא קרה. כי חופש. חופש, איזה מפתיע, גם אצלי. נכון, חופש בצורה מוגבלת מאוד, נכון, אני עובדת עכשיו מהבית ויש תינוק ויש שני ילדים גדולים, וצריך לבשל ולקפל כביסה. אבל חופש. חופש מהלחץ. חופש מההכרח לעשות כאן ומיד ובאותו הרגע אחרת העולם מתהפך. חופש מלהסתכל על השעון ולתכנן את הזמנים על השנייה. אני לא רגילה ואני נהנית כל כך מההרפיה זמנית זו. תכף זה נגמר.

אתגעגע לבקרים, למרות הקימה המוקדמת מדי (שחר, השעה רק רבע לחמש, אמצע הלילה, תחזור לישון!!). אך לא צריך למהר, לא צריך לרוץ, לארגן, להכין כריכים, לעמוד על הסטופר ולהספיק בזמן. לא נורא אם נעשה את מה שצריך עכשיו או רק בעוד רבע שעה. מאז שזוכרת את עצמי, לא הייתי בתחושה כזאת של ויתור על שעון הסטופר. הבנתי את זה איפה שהוא באמצע חופשת הלידה, כשהיינו כולנו בבית קפה על החוף, ישבנו, שתינו קפה (נו, בוודאי, שוב קפה...), הסתכלנו על הים והילדים יצאו לשחק בחוץ. "לאן הם הולכים? - נלחצתי - כבר הזמנתי חשבון, צריכים לזוז!". "לאן את ממהרת? - שאל אותי בעלי - תני להם קצת זמן, למה לרוץ?..". ואז פתאום הבנתי. באמת, למה לרוץ. לא יקרה כלום אם נשב כאן עוד חמש דקות במזגן, אפשר לסמן למלצרית ולבקש עוד כוס קפה ולהמשיך להסתכל על הים ועל הילדים שמשחקים בחוץ. "וואו, ככה זה? - שאלתי. - ככה זה תחושה של חופש?..".

תכף נגמר. תכף נחזור לריצה, ללהספיק, ללהתלבש וללהגיע בזמן. תכף נוותר על ארוחות הבוקר ונחטוף במקום פרי או חטיף גרנולה-כאילו-בריא על הדרך לבית הספר או לעבודה. גם לארוחות בוקר אני אתגעגע. מזל שעוד מעט חגים.

מתכון לסירניקי, לביבות גבינה, ארוחת הבוקר האהובה עליי בילדות שלי שסבתא הייתה מכינה לי (זה היה ממש לא מזמן! זה רק השעון בתמונה של דאלי שהתעוות...), שמתקבלת מאוד יפה גם אצל הילדים שלי. ארוחת בוקר טעימה ליום שבת, בוקר רגוע של חג, סוף של חופש הגדול או סוף חופשת הלידה.

רגע של פרסומת לפני המתכון. הנה ארוחת בוקר (צהריים, ערב וגם לילה) של שחר.



מתכון לא כלול (מודפס על כל אריזת מטרנה או סימילאק, אין מקום לגיוונים ;) ) ועם בקבוק נטורל של אבנט. זוכרים שסיפרתי על החבילה שקיבלתי להתנסות? אותה חבילה שהציעו לי לפני איזה מאתיים שנה כשעוד הייתי בהריון. בשעון המעוות זה מרגיש כל כך מזמן, כאילו שחר מאז ומתמיד היה חלק מהמשפחה שלנו. מצד שני, כאילו זה היה אתמול, עוד לא הבנתי עד הסוף שהוא כבר כאן ואנחנו חיים באושר גדול ובעושר יחסי בחמישה. אז זה חלק מהחבילה, בקבוק שעוצב במיוחד בהתאמה לתינוקות יונקים. מצוין לשילוב עם ההנקה (מניסיון שלי עם הילדים הקודמים שגדלו רק עם בקבוקים של אבנט וזה היה לפני החבילה שקיבלתי לפרסם ;) ) אך מתקבלים באהבה גדולה גם על ידי תינוקות שמכל מיני סיבות ינקו פרק זמן קצר במיוחד... אני כבר מתה להגיע עם שחר לשלב הטעימות ולרענן לו את התפריט המשעמם... זה יהיה ממש עוד מעט.

נ.ב. בלי לחץ תמידי לא הייתי מעריכה את ההרפיה הזמנית שקיבלתי. ללא ההרפיה לא הייתי מעריכה את הלחץ שנותן לי את הדרייב. אני אוהבת לחץ. אשתדל לזכור גם לאהוב הרפיות.

סירניקי - לביבות גבינה




מצרכים:

500 גר' גבינת טבורוג או טוב טעם
2 ביצים
5 כפות סוכר
1 כפית תמצית וניל
1/4 כפית מלח
100 גר' קמח
1/2 כפית אבקת אפייה  
תוספות לפי בחירה (כ-100 גר'): פירות טריים חתוכים קטן / פירות יבשים קצוצים / שוקולד צ'יפס וכד'
(כאן השתמשתי בדומדמניות קפואות, הפשרתי תחת זרם מים והוספתי לבלילה)

הכנה:

להניח את הגבינה בקערה גדולה, להוסיף את הביצים, סוכר, וניל ומלח. לערבב היטב לתערובת אחידה.

להוסיף את הקמח ואת אבקת האפייה ולערבב. להוסיף את התוספות לפי הבחירה ולערבב בעדינות, במיוחד אם משתמשים בפירות טריים - כדי לא למעוך את הפרי.

לרפד תבנית בנייר אפייה וליצור לביבות בעזרת כף. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות.


למתכון שלי כפי שפורסם באתר FoodsDictionary כולל ערכים תזונתיים

הע/ארות

- לצורה יפה ומסודרת יותר אפשר להשתמש בתבניות סיליקון קטנות להכנת מאפינס גבינה.

- התוספות בגדר המלצה, גם במצבם ה"טבעי" סירניקי טעימים מאוד. התוספות המועדפות עליי - פירות יער או צימוקים ויש אין סוף גיוונים.

- קמח אפשר להחליף בסולת (תוצאה עדינה יותר) או בקוואקר (תוצאה בריאה יותר)

- בילדותי הרחוקה אכלתי סירניקי מטוגנים בדרך המסורתית בחמאה ובתוספת שמנת חמוצה ליד ולא ספרתי קלוריות. היום הפכתי אותם לאפויים ומגישה עם יוגורט לבן חמוץ ואם ילדים ממש מתעקשים - אפשר להוסיף ליוגורט קצת דבש, סילאן או ריבה. טעים...


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה